יוצאת מארון הקודש

השבוע הסמסטר שלי מסתיים באופן רשמי. סמסטר אביב עם המון גשם וקצת שמש. עם שני קורסים שלמדתי, שלושה שלימדתי (לא לבד, אבל הייתי בכל שיעור בכיתה). עם יומיים מלאים במשרד של המחלקה. שתי עבודות מחקר רציניות. אחת מהן אני מסיימת בימים אלה. את השנייה הגשתי כבר לפני יותר משבוע. אני צופה 85, לא יותר מזה. לזאת שאני עובדת עליה עכשיו אני צופה 90. לפני כמה חודשים החטתי להפסיק להשתולל ופשוט לכתוב היטב עד כמה שאני יכולה, אבל לא לקפוץ מעל התחת, כי זה מתיש. עשיתי את זה בשנה שעברה, עם ממוצע של A, והבנתי שזה קצת דפוק ודי חסר תכלית, הרצון הזה לפרפקציוניזם. אם סיימתי שנה ראשונה עם ממוצע של A, עם אנגלית פחות טובה ממש שיש לי עכשיו, זה אומר שאני יכולה לסמן וי על "שיחקת אותה, בובה, עכשיו אפשר להירגע". 

זה היה סמסטר קשה, כי החברים הכי טובים שלי בבויסי עזבו בדצמבר ועברו לגור בצד השני של ארה"ב, באוסטין טקסס. הייתי רגילה לשרוץ אצלם בבית בסופי שבוע, ולדבר איתם בטלפון כל יום, ולצאת איתם לרקוד או לאכול סושי או אינצ'לדה. זה היה סמסטר קשה כי סיימתי לכתוב את העבודה על אמהות-בנות. 19 עמודים על היחסים המופלאים שביניהן. כשסיימתי לעשות הגהות ולקרוא אתה עבודה בפעם האחרונה לפני שאני שולחת אותה, בכיתי קצת. הבנתי משהו חדש על עצמי: אני רוצה להיות אמא. והבכי היה משחרר שכזה, כי הפחדים שלי פתאום לא עמדו שם, ולא צווחו לי באוזניים והזכירו לי, כדרכם, שזה חסר אחריות לחשוב על אמהות כשיש היסטוריה של סרטן שיכול לחזור. פגשתי לפני שבועיים אשה מדהימה שמחלימה מסרטן צוואר הרחם. היא עדיין עם קרחת של כימו והתחילה הקרנות. ציירתי לה ציורים על הקרחת עם חינה טבעית שרכשתי במיוחד בשבילה. זאת הייתה המתנה שלי עבורה, כמו שחברה שלי עיטרה לי את הציצים בציורים יפהפיים כשעשיתי את ההקרנות לפני שלוש שנים. מה שנקרא העבירי את זה הלאה, גרסת ההחלמה. כשנפגשנו דיברנו על הפחדים והחששות. היא סיפרה שבבית החולים אמרו שהכימו וההקרנות יכולים לחולל סרטן משני עוד 30-40 שנה. סיפרתי לה שיכול להיות שמחר אוטובוס יפגע בי ויהרוג אותי במקום, אז אני מוכנה לקחת את ה-40 שנה האלה. בכיף. חייכנו כמו חולקות סוד שרק שורדות של סרטן יודעות.

להיות אמא, חשבתי, וואו. אני מרגישה שאני מוכנה מבחינה רגשית. נכון שאין לי מושג מה זה אומר, ואיך זה יהיה. אבל ברמת המוכנות הרגשית, אני כבר לא מפחדת יותר. זה לא האם אני רוצה, אלא מתי. והמחשבות על דוקטורט קורצות לי, וזה לא שאני זקנה מדי, עוד לא בת 35. אפשר לחכות עוד שלוש-ארבע שנים. אז דוקטורט קודם. לפחות מתכננת. זה לא אומר שאני אתקבל. וגם אם כן, אני אעשה את זה רק אם אקבל מלגה. אין לי 80 אלף דולר מיותרים. אם היו לי, הייתי בונה לי בית. לי ולבת שלי. אני בכלל לא חושבת על האפשרות שיוולד לי בן (שבטח אקרא לו מרפי). 

זאת הייתה שנה אקדמית מורכבת, כי בכיתי הרבה. פגשתי את הפחדים שלי יותר מדי פעמים. חזרתי לטיפול פסיכותרפי עם מטפלת מעולה, קייט. היא גרמניה, סטודנטית זרה כמוני, אז הרבה יותר קל לה להבין על מה אני מדברת כששתינו לא דוברות אנגלית מהבית. אנחנו צוחקות על זה המון, ועל התרבות האמריקאית שחיה בין קצוות מטורפים. היא עושה לי טוב, ועוזרת לי לקבל החלטות. הגעתי אליה כי הייתי במשבר של "לא יודעת מה אני רוצה לעשות אחרי התואר השני". מצד אחד, מתגעגעת למשפחה ולחברות/ים. מצד שני, לא מתגעגעת לישראל. מצד אחד חושבת על אמהות, מצד שני, מפחדת מהעתיד להתרחש. מצד אחד, חושבת על דוקטורט, מצד שני, לא יודעת אם בא לי עכשיו לשקוע בסבב לימודים תובעניים נוסף. אני עייפה קצת. קייט עזרה לי לעשות סדר, לפרוק דברים שלא נוח לדבר עליהם עם חברות חדשות פה, במיוחד עם האמריקאיות שבהן, שפתיחות מרתיעה אותן ואין להן כלים להתמודד עם הישירות שלי. זה לא פשוט לנהל חיי חברה שסובבים סביב הקמפוס בלבד. כל החברות שלי הן סטודנטיות, ודווקא בזמנים שאני זקוקה להן, הן עובדות, לומדות למבחן או כותבות עבודה. וכמובן שגם אני ברוטינה הזאת, העניין הוא שהן יש להם כבר את החברות שלהן, ואת הבני זוג שלהן, ואת המשפחה, כאן קרוב. ולי, בסקייפ. במסנג'ר. בפייסבוק. נכון, זה הרבה יותר קל מלעשות תואר מעבר לאוקיינוס בשנות השמונים. ועדיין, קשה לחבק לפטופ בזמן שעושים וידאו-צ'ט. זה פשוט לא עובד. 

השנה הייתה קשה יותר, כי ההתלהבות של השנה הראשונה שככה. שנה שעברתי רק רציתי לעשות דברים, כל הזמן. לצאת, לבלות, לטייל. השנה הורדתי הילוך. אני הרבה יותר בבית, עם התה והלימון והספרים החדשים. אני כותבת יותר (לא בבלוג, אבל מנהלת יומן כבר כמה חודשים טובים), רואה יותר סרטים, מהרהרת שעות ארוכות. יושבת על הכורסא וצופה החוצה מהחלון כמו אישה זקנה. מאזינה למוסיקה (נחשפתי להמון דברים חדשים מאז שאני כאן). ואוהבת את החיים שלי, ככה כמו שהם, בקצב איטי יותר, בלי דרמות. אבל דרמות, כרגיל, לא שואלות אותך מתי להופיע. והן הופיעו. 

זה היה סמסטר קשה כי היה לי בנזוג לכמה חודשים ששבר לי את הלב, ואני עדיין מחלימה. הבנזונה התקשר היום לאחל לי יום האם שמח. רק כי הוא יכול להיות חור תחת, לא במובן המקורי של המלה. התאהבתי בו ממבט ראשון. היכרנו בניו אורלינס בנובמבר. בילינו שבוע שלם. היה מהמם. הוא היה מהמם. כמו הבטחה כזאת, של יופי ומסירות ואהבה. והוא שבר לי את הלב. בהתחלה בקטנה. לקראת הסוף כבר לא יכולתי עוד. אז נפרדתי ממנו. באמצע הוא שאל אם אני רוצה להתחתן איתו. ואני אמרתי כן. ודיברנו על להקים משפחה, ושהוא יבוא איתי לישראל או איפה שאני אעשה דוקטורט. היו תוכניות רציניות. הוא התקשר היום להגיד לי יום אם שמח, וזהו. ואז אמר שהוא לא יכול לדבר איתי כי עוברים עליו כל מיני דברים (הפעם הקודמת שהוא התקשר היתה כדי לבשר לי שיש לו חברה חדשה, אבל הוא רוצה שאני אדע שהוא עדיין אוהב אותי). אז אמרתי ביי וניתקתי את השיחה. אני צריכה להפסיק לענות לו כשהוא מתקשר. ואני צריכה להפסיק לפנטז שהוא ישתנה ואז יחזור. אני צריכה להפסיק לאהוב אותו. לא פשוט העסק הזה של להחליט להפסיק לאהוב מישהו. 

זאת הייתה שנה לא קלה, כי דברים קורים לי פה, בלי שיש לי רשת תמיכה מיידית. כלומר יש, אבל היא מוגבלת. יש את ג'ייסון שטס מחר לחודש לתאילנד. הוא ואני כרתנו ברית של חברים טובים לנצח. הוא ואשתו אוהבים אותי מאוד, ואני אוהבת אותם. הבן שלהם הוא אחד האוצרות הכי מדהימים שקיימים. יש משהו מיוחד בגיל 3 שאין בשום גיל אחר; כשהם מתחילים לדבר ולנהל שיחות פילוסופיות ושואלים את השאלות הכי מגניבות בעולם. כזה אני רוצה. בדיוק ככה. רק בלי בולבול. וכשגרים כמעט לבד (יש לי שותפה נפקדת-נוכחת ששורצת ימים אצל החבר שלה, ואני בקושי רואה אותה), יש ימים שאני לא מדברת עם אף אדם. ימים שלמים. לפעמים יומיים-שלושה ברצף. זה לא פשוט. השקט הזה יכול להתיש, עד כמה שזה נשמע מוזר. אז בהתחלה זה היה הרבה יותר קשה, אבל אז קיבלתי החלטה, מודעת. ליהנות ממה שיש, כמו שזה. כי כשאני אהיה אמא עוד שנתיים שלוש, אני רק אחלום על הימים האלה שחוץ מלקרוא ספר או לגלוש באינטרנט, אין לי יותר מדי מה לעשות. אז בשבועיים האחרונים אני רוכבת יותר על האופניים, מדוושת לי בכיף על גדת הנהר, עם נגן אמפישלוש ומאזינה להרצאות של סלבוי ז'יז'ק וג'ודית באטלר. אני קוראת ספרים שאני לא חייבת לקרוא ללימודים. אני כותבת יותר. אני הוגה. אני מהרהרת. אני חיה חיים טובים. אני מתכננת טיולים לקיץ (בתכנון: ניו יורק במאי, איווה ואורגון באוגוסט ו-וושינגטון בספטמבר) וביקור ארוך בישראל (סוף מאי עד אמצע יולי). אולי גם שבוע בבלגרד. אני עוד לא יודעת. לא חסר לי דבר. יש לי מספיק כסף בחשבון הבנק, ואני בריאה, ורוב הזמן אני במצב רוח טוב. לא מצוין, אבל טוב. וזה משהו שלהרבה אנשים פה סביב אפילו את זה אין. רוב גורף של האמריקאים שאני מכירה כאן בחובות, וברמה מסוימת של דיכאון או דכדוך. או ייאוש. ואני, אני דווקא טוב לי. ורוב הזמן אופטימית. ויש רגעים של אושר אמיתי, והכל יפה וזוהר. ויש שקט פנימי ואהבה עצמית. 

זה היה לא פשוט לי השנה האחרונה, כי יש דברים טובים שקורים, ואין מישהו מיידי לחלוק עמו את מה שקורה. ולפעמים יש עצבות וגעגועים, וגם אז אין מישהו מיידי לחלוק את התחושות. ובשני המקרים, כשטוב וכשרע, זה מכרסם בפנים. לא בקטע של אני חייבת לדבר על זה. אלא יותר בקטע של הלוואי והיה לי מישהו שיחזיק לי את היד כשאני מרגישה את זה. או יחבק כשאני מבקשת. כי חיבוקים נעים לקבל כשדברים טובים קורים לא פחות מאשר כשדברים רעים קורים. 

כבר שלוש בבוקר פה. אני הולכת לישון. לא תמיד חייבים פואנטה. נכון?