יוצאת מארון הקודש

היום בצהריים עברתי את ההקרנה השמינית במספר. נותרו עוד 25. החדשות הטובות: זה לא כואב. הפיטמה קצת רגישה, אבל לא נורא. הציצי קיבל קצת צבע. אין כוויות. זה טוב, זה מצוין. שימשיך ככה. המוח עדיין ככה-ככה. פעם נורא עייפה והולכת לישון בתשע בערב. עכשיו פתאום עייפה אבל לא מסוגלת להירדם. יש לי מלאנתלפים מחשבות שמתרוצצות בראש. מזמן לא הדלקתי את המחשב לאחר חצות. 

מתברר שלא כולם מכירים את הספר הקלאסי "תירס חם". כבר שבוע וחצי אני מסתובבת וצוהלת: "בים בם בם! ציצי חם!" כי הוא באמת חמים ונעים אחרי ההקרנה. להקרנת הבכורה הלכתי עם שתי חברות מהכיתה. היה קצת מפחיד, המכונה גדולה ורעשנית. מטרטרת באוזן כשהיא מקרינה. 7 או 8 פולסים, שונים בתדר ובאורך. את שוכבת שם על המגש הזה, אסור לזוז. על התקרה יש 27 עלים. ספרתי. אין הרבה מה לעשות מלבד לספור. את הנשימות, את העלים שמעטרים את התקרה. מזל שהיא לא צבועה בבז'. סופרת את הפולסים של ההקרנה. קורנת ביציאה מהמאיץ (ככה קוראים למכשיר) ומספרת בדיחות שחורות. נו, ברור, לא?

הטכנאיות במכון הקרינה מקסימות. נעימות ואדיבות. משתפות פעולה עם הבדיחות העקומות שלך ("הייתן חסרות לי בשישי ובשבת. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ב-14:30"). הן עונות בפירוט על כל שאלה, לא משנה כמה מטורפת היא יכולה להישמע. הן בטח נשאלות את אותן שאלות. מה קורה אם פתאום בא לי האפטצ'י? ("תשתדלי להתאפק. בכל מקרה המכונה מפסיקה לפעול כשהיא קולטת תזוזה חריגה"). הכי קטע שברגע שאומרים לי לא לזוז, ישר בא לי להתגרד. תמיד זה באף או באוזן. היום זה היה בצוואר. אז אני חושבת על משהו אחר. זה מגניב להתאפק כשמגרד. פתאום אפשר להרגיש את הגוף, לשלוט בתשוקה הזו לגרד משהו, להירגע.

זה קצת מעצבן באמצע היום להגיע לדקה וחצי של הקרנה. אני אחזור לעבוד סוף סוף השבוע וכבר הודעתי שבאמצע היום אני הולכת להקרנה וחוזרת. בלימודים אני מפסידה שיעור פסיכולוגיה ביום ראשון. ביום שני זה יוצא לי על חלון בלימודים. ביום שלישי זה יוצא בין הבוקר שבו אני מלמדת את כיתה א' לאחר הצהריים שאני עובדת עם ילדים בפלורנטין. רביעי וחמישי זה יוצא גם בסדר. וזה רק עוד חודש וטיפטיפה. מה זה חודש וטיפטיפה לעומת חיים שלמים.

במכון הקרינה אני פוגשת בעיקר נשים. אני הכי צעירה שם בשעה שלי. הרבה סרטן השד מסתובב שם ברקע. כולן, כמוני, כבר אחרי כל הטיפולים האפשריים. ההקרנה היא בשביל למנוע חזרה של הסרטן בציצי. אני, אגב, כבר נחשבת בריאה. איזה כיף. זה לא מובן מאליו. אני צריכה להתרגל לסטטוס המגניב הזה. אני חושבת שחלק מההרגשה להיות בריאה - מעבר לזה שאני ממש מרגישה טוב, למעט כאבים ברגליים - זה העניין של השיער. יש כבר פלומה בראש, וגם ניצנים קטנים של שיער בזרועות. הרגליים עדיין חלקות. הריסים עוד לא צמחו. אני מסתכלת בראי ועדיין רואה את עצמי לא אני לגמרי. הריסים חסרים לי, מה אני יכולה לומר. הם חסרים. שגיאות הכתיב כמעט נעלמו. אני כותבת משפטים ארוכים ולא מתבלבלת. המלים שיוצאות לי מהפה עדיין מגומגמות לפעמים. אתמול הייתי צריכה להגיד שלוש פעמים אלטרנטיבה עד שהיא יצאה לי נכון.

ואתן יודעות כמה המלה הזו חשובה לי. אני כל הזמן חושבת על אלטרנטיבות (ברמה המדינית, והפוליטית, והחינוכית והמה-שזה-לא-יהיה). מי שקוראת את הבלוג הזה עוד מלפני אוגוסט יודעת על מה אני מדברת.

ואם כבר אלטרנטיבה, אז יאללה. הנה דוגמה נהדרת.

לפני שעושים הקרנות, הטכנאית עושה קעקועים קטנים של נקודות בצבע כחול על הגוף, היכן ששדה הקרינה אמור להגיע. אם מדובר בציצי, אז מסמנים בערך שש נקודות. עכשיו, לא תגידו קעקועים יפים וצבעוניים כמו אלה שיש לי ושעלו לי קצת כסף. לא מדובר בקעקוע עם המכשיר שמקעקעים משתמשים בו. לוקחים דיו, מטפטפים, מכניסים מחט לעור כמה פעמים ואז הדיו בפנים. והופה, יש לך קעקוע קטן, נקודה קטנה, כמו נמש, רק בצבע כחול.

למה קעקוע? שאלתי. ככה, אמרה לי הטכנאית. ככה מקובל. ואי אפשר משהו אחר? למה חייבם לעשות קעקוע שיישאר כל החיים על הציצי שכבר חירבו לו את הצורה מהניתוחים ושההקרנה גם תחרב לו את הצורה עוד יותר? אין מה לעשות, אמרו לי. ככה עושים. זובי. לא עושה. במקרה שלי בסוף לא היו צריכים לקעקע, כי כשהציצי גדול, משתמשים בחזייה ועליה מציירים כל מה שצריך לסמן. למזלי, התברכתי בציצי גדול. אבל חברה אחרת שגם צריכה להתחיל הקרנות עוד איזה חודש התעקשה, בעידודי. למה אי אפשר לעשות עם חינה, כמו אלה שמציירות ציור מגניב על עצמן והוא נשאר חודש? מקסימום נחדש את הנקודות חינה מדי שבוע, כדי להיות בטוחות. ומה לגבי האיפור הקבוע שיש כאלה שעושות, שנשאר שלוש שנים? מה הקטע, לעזאזל?

יש אלטרנטיבות! אז למה לא מספרים על זה לאף אחת?

אם את עושה משהו שהוא לא הקעקוע בסגנון הביתי של הטכנאיות באיכילוב - האחריות היא עלייך. את צריכה להביא את החינה, את צריכה לדאוג לזה. יאללה, תנו לנו קצת שליטה על כל הטיפולי סרטן האלה - אני חושבת שהרוב ישמחו לקבל קצת שליטה בתקופה הכי מטורפת שעוברת עליהן.

אבל זה בסך הכל 6 נקודות קטנות, הן משכנעות. רק את תראי את זה (כאילו זה לא מספיק). הן לא מבינות, הן פשוט לא מבינות. אפילו קיבלתי תשובה כמו "לכי תדעי מתי נצטרך להשתמש בקעקועים האלה עוד פעם". אז תצלמו עם מצלמה דיגיטלית. זה לא שאי אפשר היום לתעד דברים כאלה.

ואני, למרות שאני כבר עם החזייה, לא מקועקעת, לא ויתרתי. נכון, זו לא הבעיה *שלי*, אבל הן קיבלו הרצאה מנומסת ואסרטיבית על דיכוי נשים ודימוי גוף והתנשאות של הרפואה. לבוא ולהגיד "זה כולה 6 נקודות קטנות, מה את עושה מזה סיפור", זו התנשאות, וזה מעצבן וזה לא בסדר. כשמתעקשים, הן יגידו לכן דברים אחרים (את תהיי אחראית על הסימון, שגם זה מעצבן כשלעצמו). ואם מספיק נשים ישמיעו את הקול שלהן (ולא רק נשים, גם גברים, למרות שאם יש משהו שהבנתי בתקופה הזו, היא שאנחנו, עם סרטן השד בציצים שלנו, יותר רגישות לאסתטיקה, בהכללה גסה כמובן), נשנה את המצב הזה. כל שנה כ-4,000 נשים בישראל מאובחנות עם סרטן השד. כולן, ללא יוצא מן הכלל, יעשו בשלב מסוים הקרנות, בתקופה שנמשכת כחודש וחצי. בשביל חודש וחצי נקעקע את הציצי היפה שלנו לכל החיים?

זה לא סתם הקעקועים הקטנטנים האלה שיישארו על הציצי שלכן כל החיים, עדות אילמת לתקופה הכי קשה בחיים שלכן. זה בגלל שזה נוח. זה מהיר, זה לא מצריך תחזוקה. זה בשביל העבודה של הטכנאיות. עכשיו, זה לא שהן לא בסדר, וזה לא שאני נורא כועסת עליהן. זה מה שלימדו אותן, זה מה שהן יודעות. אף אחת, עד כמה שידוע לי, לא באה והתרעמה בפניהן על הדיכוי השיטתי הזה (הן די התפלאו על חוסר הצייתנות שלי ושל החברה שלי). גם לא מצאתי איזכורים ברשת על העניין. אנשים מקבלים כמובן מאליו שצריך לקעקע, ולא כך הדבר. וכאמור, אני חושבת שזה לא בסדר. אם יש מישהי שמחליטה שלא מפריע לה הקעקועים הללו - סבבה. אבל יאללה, תביאו אלטרנטיבות. הן קיימות, הושיטו היד וגעו בהן.