יוצאת מארון הקודש

*אזהרה: ספוילרים רבים על הספר "אלף שנים לחכות"*

עוד שבוע וקצת אני מגיעה לביקור בישראל. הרוב כבר ארוז ומסודר, יש קצת בלאגן כרוני, ונותר לי לארוז את הבגדים והנעליים והפיצ'פקסיה שמסביב לכיור של חדר האמבטיה. השאר - ספרים, מחברות, פיצ'פקסיה שאינה קשורה לכיור - כבר בארגזים, מאוחסנים אצל זוג חברים יקר ואהוב, שישלחו לי אותם באוגוסט לאחר שאתארגן על כתובת קבועה בצפון קרולינה. 

תוך כדי אריזה מצאתי כמה ספרים בעברית שלא יצא לי לקרוא והחלטתי לסיים לפני שאני חוזרת לביקור כדי שאקח אותם איתי לארץ ואביא חדשים, בתקווה שיהיה זמן לקרוא משהו. כבר הזהירו אותי שבזמן לימודי דוקטורט אין זמן לספרים, סרטים וכיף. אחד המרצים שלי אמר שכשהוא סיים את הדוקטורט הוא לא היה מסוגל להחזיק ספר ביד או לכתוב קרוב לשנה. אני כבר מזהה בעיה עם עצמי, שכשאני מתיישבת על ספר (או סדרת טלוויזיה), אני אקרא אותו עד שאסיים. מקודם סיימתי 380 עמודים של ספר שהתחלתי לקרוא שלשום בלילה. הסיבה שלקח לי כל כך הרבה זמן היא כי הייתי צריכה לסיים לצפות בעונה הרביעית של באטלסטאר גלקטיקה. כשאני מתאבססת על ספר או סדרת טלוויזיה, I mean business, כמו שאומרים האמריקאים. 

היום הבנתי שמה שחשבתי שהוא אובססיה, יש אנשים שמגיעים לרמת מומחיות. אני מה-זה חובבנית, מתברר. כי הספר, "אלף שנים לחכות" היה אחד הדברים המייגעים שקראתי מעולם, ולמרות זאת, לא הצלחתי להניח את הספר בצד עד שסיימתי אותו. הייתי חייבת - פשוט חייבת - לדעת באיזו גרסה של מציאות גיבורת הספר - שנקרעת בין שני גברים בעלי איכויות שונות להחריד- תבחר בסופן של התחבטויות נפש שנמשכות יותר מ-380 עמודים: הגרסה האמיתית, המחוברת למציאות, או זאת שהמציאה לעצמה כי היתה לה ילדות דפוקה והיתה חייבת להמציא משהו גדול מהחיים כדי שתצליח להיאחז בהם. 

כמו קארי ברדשואו עם אובססיית ביג שלה. כן רוצה, לא רוצה. אוהבת, לא מסוגלת. אתה פוגע בי, אני כבר פגועה, תעזוב אותי, באמא שלך. היה פרק אחד עם ברדשואו, שהיא פגשה את ביג במעלית של איזה בית מלון שבו שכרה חדר כדי לכתוב בשקט בזמן שאיידן האליל עשה שיפוצים לדירה שלה, שחיבר עם עוד אחת. היא פוגשת את ביג והוא מפלרטט והיא אומרת Fuck you ורבע שעה והפסקת פרסומות אחת אחר כך היא גוהרת מעליו במעלית ואומרת Fuck me. גם לברדשואו היתה בעיה לבחור עם מי להיות. והיה לה סטייל, אבל גם היא והחברות שלה היו טרחניות. במקרה הטוב היו מעוררות גיחוך. במקרה הרע, היו מעוררות רחמים. 

מיה טבת דיין, שכתבה את הספר "אלף שנים לחכות", בהחלט יודעת דבר או שניים על הודו ויחסים ותחושת שייכות ותחושה של בית ואהבה. היא גם כותבת יפה וחכם לפעמים, ויש לה שם כמה משפטים שגרמו לי להיחנק כי הם היו נפלאים. הבעיה שלי היא בעיקר עם העורכת שלה, שלא ידעה מתי להגיד חלאס עם הדימויים, כמה מייגעת הכתיבה שלך. 380 עמודים על שום מה? יש עוד דברים שקורים בעולם חוץ מ"אני ואני ואני", יש ילדים רעבים בהודו, ומפריטים קיבוצים בישראל, והסבא שלך מחפש שעות מחוץ לשעון, ואת ממציאה דילמות כי אין לך שורשים, או לפחות ככה נדמה לך. אבל יאללה, מה יהיה עם ערימת הדימויים האלה שכמו ערפל סמיך של קשקשת, מכסים פנינים - הברקות ממש - שמצריך מהקוראים (ובטח יותר קוראות, בואו נודה) מסירות וסבלנות של דייג בנהר שוצף ביום גשום וסוער במיוחד. כי בשביל לדוג את הפנינים האלה, ריבונו של עולם, צריך חוט שדרה של ברזל.

כן, גם אני יודעת להשתמש בדימויים, ולהגזים. ולהגיד ואז אני אומרת ואז היא אומרת ואז הוא שאל ואז היא ענתה ואז הוא התחיל להדגיש מלים ואף משפטים שלמים כי אנחנו הקוראות זקוקות להרחבות האלה, אחרת לא נצליח להבין; כמו גיבורת הספר, התל-אביבית שהוריה נטשו אותה בילדותה בשביל קריירה חובקת עולם וזרקו אותה ואת אחותה אצל הסבא-סבתא בקיבוץ (שהם כמובן ניצולי שואה מטרבלינקה, וגם להם יש סיפור על אהבה גדולה שהוחמצה, אבל אולי בעצם לא, ויש להם שכנים שהבעל נפצע במלחמה ונקטעה לו היד והוא התחתן עם מישהי שגדלה איתו בקיבוץ מאז היו פעוטות), שעשתה צבא, כמובן, ויש לה נמשים - כמובן כמובן - והיא היתה בהודו כבר כמה פעמים ויש לה תואר שני, ואחותה עכשיו בפרו. ויש לה חברה שכל מה שהן מדברות עליו זה על יחסים עם גברים, כאילו אין ספרות בעולם, או קולנוע, או סתם שיחה על עבודה וקריירה וטיולים ודברים שלא בהכרח קשורים לגברים. וקוראים לה כנרת, כי היא כזאת ישראלית. כזאת סימבול של מישהי, תסלחו לי כולכם, לא הייתי בחיים יכולה להיות חברה שלה. כי שום דבר לא מספיק עבורה, כי היא חיה בסרט בוליוודי ומתאבססת על הגבר שכותב לה מכתבים מעפנים, והיא עפה עליו כאילו היה זה האל וישנו בכבודו ובעצמו. הגלורפיקציה שהיא עושה לגבר שהיה שלה לכמה חודשים היא אחת התחלואות שרבות מהנשים שאני מכירה - וכן, גם אני הייתי שם - לוקות בהן. יש גבר, הוא מקסים ושרמנטי, אציל ומאהב מהמם, מצחיק ומתוק, אבל הוא לא פנוי. לעתים הוא לא פנוי כי הוא נשוי ולעתים הוא לא פנוי רגשית, כי יש לו כל מיני טראומות שהוא סוחב על כתפיו שהן כמו חבילת נפץ עם תאריך פקיעה, ואת יודעת, פשוט יודעת, שזה לא יגמר בחתונה. כי הוא בהכחשות ולא מטפל בהן, ואת בקטע של ריצוי ולא תעודדי אותו לטפל בהן, ולפעמים זה להפך ולפעמים שניכם מביאים טראומות נפיצות. בעיה. 

ועל אף הראש שמבין היטב שזה לא יקרה, אנחנו מתחילות לספר סיפור. ועל זה בונות עוד סיפור, ומסביב עוד כמה סיפורים. ומהדקות היטב עם שפכטל רגשי, שחלילה לא יתפרק. ואת הסיפורים האלה אנחנו בונות סביבנו. ואנחנו נתקעות בסיפור הזה חודשים - לפעמים שנים - ומרוב שהסיפור מאבד כל פרופורציה, הוא ממשיך לעטוף אותנו בעוד ועוד שכבות של מלים ומעשיות - פתאום יש לסיפור חיים משלו - עד שאנחנו נקברות לתוכו, בתוכו, ומאבדות קשר עם המציאות בכל הקשור לגבר המעפאן שמשום מה סוחף אותנו מהקרקע כי יש בו איזה משהו כזה, שאי אפשר להסביר, נו. דווקא עכשיו נתקעתי בלי דימוי.  

ובתוך כך אנחנו דנות את עצמנו לאיזו טראומה, של יחסים מנותקים מהמציאות, ממה שקורה באמת שם (טראומה שנגרור למערכות היחסים הבאות). ואנחנו סוחבות את האובססיה הזאת, כי אי אפשר באמת להגשים אובססיה שאיבדה כל קשר עם המציאות, שכן האובססיה הזאת מקורה ביחסים אחרים שראינו בחיים. ההורים שלנו, למשל, המודל הראשוני והכי משפיע של זוגיות. ובַמקום שבו קיים חֶסר של תחושת שייכות, של בית, אנו נידונות (וגם נידונים) לחפש את תחושת הבית במקומות אחרים, ונתעקש שהנה, זה האיש או האישה שיקבל אותנו כפי שאנחנו, ויתמסר אלינו ויאהב אותנו כפי שאנו וכפי שאנחנו לא. והמסירות המוחלטת הזאת - שלא היתה חלק משלושים שנות חייה הראשונות של כנרת, גיבורת הספר שחושבת שהיא קורבן של נסיבות - גם כשהיא סוף סוף מגיעה, קשה לה לראות איך היא מגנה עליה, מחבקת אותה. היא נשואה ויש לה בעל ממי למופת וילדה בריאה ומתוקה, שרק ריבונו של עולם יודע למה החליטה לקרוא לה שלומציון. 

אם יש יתרון אחד ברור לספר הזה הוא העוצמה של האובססיה המשתקפת ממנו. אם את חושבת שאת אובססיבית לגבי איזה גבר שהחלטת שהוא פרא אצילי ושמשום מה המפגש איתו מעיף אותך לכאלה גבהים שמיד אחריהם מגיעה התרסקות נוראית, ומשום מה את חושבת שכל הטירוף הזה מגיע לך ואת רוצה עוד ממנו - תקראי את הספר ותביני כמה נורא זה להיות תקועה בתוך סיפור-בונקר. וכמה משחררת החוויה של להיות נוכחת למה שבאמת קיים עבורך. שמישהו באמת באמת באמת אוהב אותך ואת הילדה שעשיתם יחד ואת השטויות שלך והחלומות שלך ואת כל כולך, כפי שאת וכפי שאת לא. וזה הגבר שאת ישנה איתו בלילה, זה שיגיד לך, את תחלמי את החלומות שלך ותעשי תוכניות, ואני אדאג שזה יקרה. הסיפור של כנרת יכול היה להיות קצר ב-180 עמודים וליהפך ליצירת מופת על אהבה וחלומות ויחסים והורים ואמהוּת. אבל באובססיה, כמו באובססיה, הכל מבולגן וחסר איזונים ומייגע ומתיש כל כך. ולבסוף, כשההחלטה הנבונה מתקבלת, הבהירוּת מרככת את כל החוויה. ולפעמים, ההחלטה הנכונה היא פשוט ללכת לטיפול. בין תואר שני לטיולים להודו, לעבודה - למצוא גם זמן לעצמך, אבל אמיתי. לא לחפש החוצה, לחפש פנימה. למצוא מרחב שהוא רק שלך ועבורך, מקום בטוח שבו תוכלי לנטרל את הפצצה שמתקתקת לך בראש וגורמת לך להחביא חלקים שלמים של עצמך מהאיש או האישה שבחרת להקים עמם משפחה. 

ועכשיו לישון. שבת שלום.