כינוי:
בת: 48
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2009
כך מתחילות אגדות אורבניות
אחד הפוסטים הראשונים שכתבתי פה, עוד כשהבלוג הזה היה ציני, מרושע ומשעשע לפרקים, עסק בסליחות. התנצלתי, בתור אשתו של, על כל מיני אושיות בישראל. הבוקר, כשדיברתי עם אחת המרצות שלי מישראל בסקייפ, היא אמרה לי שנוכל לדבר באריכות ביום כיפורים, ואני ידעתי שזה מתישהו השבוע, אבל לא ידעתי מתי בדיוק. יש לי עכשיו יומן אמריקאי, והשבועות מתחילים ביום שני, ונגמרים ביום ראשון, ואין כל סימון לחגים ומועדים יהודיים ו/או ישראליים. יש לי עוד יומן שקיבלתי מתנה מהבת דודה המהממת שלי (היי צליל!) אבל אני לא משתמשת בו מספיק, מתברר, אחרת הייתי יודעת שעברה בדיוק שנה מאז שדיברתי בפעם האחרונה עם החברה הכי טובה שלי.
עברה שנה מאז שדיברנו, והיום כל מה שנותר לי הוא זיכרון ומדי פעם אני מציצה בבלוג שלה לקרוא אודותיה וקורותיה. אני יכולה לדמיין איך היא נראית או נשמעת, עם הבעל החדש והבית שהיא כל כך אוהבת. חשבתי גם על החברה השנייה הכי טובה שלי שניתקה איתי קשר לא הרבה לפניה, ואיך חשבתי אז, שאני אחיה עם ההחלטה הזאת, להתנתק ממני לתמיד, ולהותיר אותי עם השאלות הפתוחות, בלי להבין לעולם מה קרה ולמה קרה, ואיך זה שכנראה התרחקנו כל כך, עד שלא נותר מה לעשות יחד, כנראה. אולי זה הסרטן, אולי זאת אני, אולי זה האופי שלי שהרחיק אותן, כל אחת מסיבותיה.
בערב יום כיפור שעבר ישבתי וכתבתי להן מכתב ארוך ארוך, והתנצלתי אם פגעתי בהן. הראשונה ענתה, השנייה מעולם לא. לפעמים אני ממשיכה לבדוק את הבלוג של זאת שהייתה החברה הכי טובה שלי, ואני מחייכת ואומרת, היי, אולי היא באמת צדקה, ואין בינינו כבר שום דבר משותף. ועכשיו, כשאני כאן, רחוקה כל כך ממה שאני מכירה, אבל קרובה במרחק הקלקה, אני חושבת שההחלטה לעזוב ולבוא לפה הייתה קלה יותר כשלא היו לי את שתי החברות הכי טובות להביא בחשבון של מה אני עוזבת.
וזה לא שאני רוצה עכשיו, קבל עם ובלוג, להודות להן שהן זרקו אותי, ממש לא. מה שצריך לקרות קורה, וכנראה שיש חברויות שמגיעות עם תאריך תפוגה, והנה עכשיו פה, עם שפה אחרת ואנשים שונים ממני בטירוף, אני מוצאת את המקום שלי, או יותר נכון בונה את המקום החדש שלי, שהוא רק שלי, ואני מעצבת אותי כמו שבא לי, ועושה דברים שבחיים לא חלמתי שאעשה בישראל, כמו לרכוב על אופניים בצבע ורוד, ולטייל במקומות שמעולם לא חשבתי שאגיע אליהם ולהכיר אנשים שאלמלא ההזדמנות המופלאה והמבורכת הזאת ללמוד פה, לא הייתי מכירה לעולם.
כמו להכיר את מ' וד', שפגשתי ממש במקרה במרכז העיר ביום רביעי. הם התיישבו לידי וביקשו שאצלם אותם בעזרת המצלמה בטלפון הנייד של מ'. אחר כך היא אמרה : "איזה סיפור יש לנו בשבילך". וכך סיפרו:
מ' (מניו ג'רזי) וד' (מניו יורק) הכירו בהופעה של האיגלס באפריל 1975. היא הייתה אז בת 17 והוא בן 18. הם התאהבו והיו זוג למשך אביב וקיץ, "הוא היה הראשון שלי", היא לחשה לעברי בחיוך מנומס. אמא שלה לא אהבה אותו, וכשהקיץ נגמר הוא היה צריך לחזור לפלורידה לקולג' והיא נשלחה ללימודים במסצ'וסטס. הקשר ניתק. לפני כמה חודשים, 34 שנים מאוחר יותר, הוא מצא אותה באינטרנט. הוא כתב לה והיא השיבה, ובמשך שבועות הם התכתבו במרץ, וביום שלישי הוא טס מניו יורק לבויסי לפגוש אותה. הוא בא לסוף שבוע ארוך. שאלתי אותם אם הם נשואים, והתברר ששניהם הספיקו להתגרש בשנים האחרונות.
אחרי ששמעתי את הסיפור המופלא שלהם, הוצאתי את המצלמה שלי מהתיק וצילמתי אותם לפחות 30 תמונות, ברזולוציה טובה יותר מהטלפון הנייד שנתנו לי. אחרי הבוק שעשיתי לזוג הזה - הוא עם שיער לבן וחיוך של ילד בן 18 והיא עם עיניים נוצצות של ילדה בת 17, הם פשוט לא הפסיקו לדבר ולבהות זה בזו, ולחייך כמו שני תיכוניסטים - הוצאתי את היומן וביקשתי שתכתוב לי את המייל שלה. היא כתבה ומתחת הוסיפה מ'+ד' ושירבטה לבבות קטנים.
הסיפור שלהם לא יוצא לי מהראש, ואני מספרת אותו לקולגות שלי, ולשותפה שלי בדירה, וכולן מסכימות שזה סיפור מאוד רומנטי, ושככה זה עם גורל, ומזל ומה לא. וחשבתי שזה סיפור נחמד לקרוא לקראת יום כיפור, לראות איך גם במרחק של 34 שנה, אפשר פתאום לחזור להיות כמו פעם, ולהשתובב ולהתלהב. וחשבתי שאולי הפרק שלי עם החברות הכי טובות שלי נגמר באמת, תם ונשלם, ואולי יום אחד, עוד 30 ומשהו שנה, ניפגש באיזה צומת, ברחוב או באינטרנט, ונוכל להגיד שלום בלי לכעוס, כי אין כבר על מה, גם עכשיו אני כבר לא כועסת, רק טיפה עצובה שאין לי תמיד למי לספר על זה או על אחר, ומי מכירות אותי הכי טוב מלבדן?
ואולי זה הזמן למצוא מישהו או מישהי חדשים שיכירו אותי טוב, ויבינו את ההגיון הפנימי שלי, והבדיחות הפרטיות, והציטוטים של החמישייה הקאמרית בלי להסביר יותר מדי.
גמר חתימה טובה, וסוף שבוע נעים.
| |
בקטנה
הקצבתי עשר דקות לכתיבה הערב. יש קונאן אובריין עוד מעט, והוא מארח את ליסה למפנלי, מלכת ההעלבונות, למי שלא מכיר. ואני רוצה לראות מה היא תעשה שם למעט קידום הספר החדש שהיא השיקה השבוע בארה"ב. יש לה פה גדול, והיא מצחיקה בטירוף, ואם עוד לא יצא לכם לצפות בה, זה הזמן לחפש אותה ביוטיוב ולהיקרע מצחוק.
חזרתי עכשיו מארוחת ערב אצל זוג שהזמין אותי. בריאן, בן 45 בערך, חבר של אבא של חבר טוב של אחי. הוא נשוי לקארי ויש להם ילדה קטנה שקוראים לה אקשיה. היא מתוקה להפליא, בת שלוש, וברור לכולנו מי מושלת בבית ביד רמה. הם גם מארחים נער בן 16 מגרמניה, שנמצא בעיר עד סוף ינואר. הם מאוד אוהבים לארח אנשים מחוץ לארה"ב ולשמוע סיפורים.
אמריקאים לא יודעים לבשל. הם יודעים לחמם. הם קונים הכל מוכן, מכניסים לתנור או לסיר, בוחשים ואוכלים. ועל הכל, יש לציין, הם מוסיפים גבינה - והרבה. אפשר לומר שבסטנדרטים אמריקאים ארוחת הערב הייתה טעימה למדי. למרות שהרוטב הוא מצנצנת, והירקות מהפריזר. אי אפשר לפשל יותר מדי עם פסטה, אני מניחה. שתי כוסות היין האדום ששתיתי העבירו אוטומטית לצד של המארחים, והסורבה קוקוס שקינחו בו בסוף (קנוי, בשקיות נפרדות, אמריקאי להחריד) היה סביר.
השיחה הייתה נחמדה ונעימה מאוד. צחקנו המון. סיפרתי קצת סיפורים על הארץ, ודיברנו על פייסבוק ובלוגים, וסיפרתי על הבלוג שלי ועל איך הוא התחיל בתור בדיחה לפני חמש שנים, ותפס כיוון רציני אחרי שלושה חודשים בערך. הם נוצרים אבל לא מאמינים, הם לא זוכרים מתי הייתה הפעם האחרונה שבה ביקרו בכנסייה. אני ביקרתי בשנים האחרונות ביותר כנסיות מהם, זה בטוח.
הימים האחרונים היו טובים אליי במיוחד, ואני השתדלתי להיות טובה לימים שלי בחזרה. אני הולכת לשיעורי פילטיס פעמיים בשבוע, רוכבת על האופניים הוורודים שלי, ומטיילת המון. ראיתי ביום ראשון סרט, החדש עם מט דיימון, צחקתי המון, אבל אני לא זוכרת ממנו הרבה, מלבד העובדה שמט דיימון הוא שחקן משהו בן זונה. הוא פשוט מעולה. ביום ראשון גם נסעתי לבית חב"ד לתפילות ראש השנה. הם ממש רציניים שם. 3 שעות תפילה ואחר כך כיבדו בעוגת דבש הכי מזעזעת שיצא לי לטעום אי פעם. זה פשוט היה נורא ואיום. אבל הכי חשוב הוא שיצא לי לדבר עברית שם עם הרבי (מנדל, מצחיק, כאריזמטי, חיוך גדול, עיניים טובות) ועם בחור שעלה לארץ ועזב אחרי חמש שנים לארה"ב והגיע לבויסי. כל כך התרגשתי מלדבר עברית, פנים אל פנים. היכרתי שם גם חברה חדשה, דבי, שהיא אישה יהודייה, קורעת מצחוק, וביליתי איתה את אחר הצהריים. אכלנו צהריים, והלכנו אחר כך לפסטיבל בעיר, הסתובבנו וקישקשנו. אני חושבת שהיא ואני היינו אחיות בגלגול קודם או משהו, כי החיבור בינינו היה מיידי, ואנחנו נפגשות שוב מחר.
מחר שוב פילטיס, אופניים, ואחר כך חיסון לשפעת. המקרה הראשון של שפעת החזירים הגיע לאוניברסיטה שבה אני לומדת וכולם נכנסו לכוננות ספיגה בינונית. קיבלנו מייל שמסביר מה לעשות כדי למנוע הדבקה, ושאם אנחנו מרגישים שיש לנו סימפטומים של שפעת, עדיף להישאר בבית ולהתקשר למרפאה כדי להמשיך טיפול. חמודים האמריקאים, עושים סובלימציה להיסטריה שלהם במיילים. למשל:
One of the key recommendations is to stay home if you have
flu or flu-like symptoms and remain there for at least 24 hours
after your symptoms subside.
אותי המייל שלהם קצת הצחיק. למשל:
We do not know how severe the H1N1 outbreak will become and
what challenges it may present. We are closely monitoring developments
and are in contact with federal, state, and local public-health officials
to monitor flu conditions and make decisions about the best ways to
respond.
אני הולכת לראות את ליסה למפנלי אצל קונאן. מפגש כזה אסור לפספס.
נשיקות בבית וד"ש
| |
היום התחלתי עם בחורה
אני חדשה, אני לא מכירה, אין לי עדיין חברים או חברות של צחוקים ורצינות ושיחות נפש. לא שאני חושבת שיש דבר כזה סתם שיחות. ובכל זאת, אני לא מככבת מבחינה חברתית, אני צריכה ליזום כל הזמן, ולעתים זה מעייף, לעתים אף מתיש. היום התחלתי עם בחורה. זאת מישהי שלומדת איתי ספרדית בימי חמישי, והיא מתוקה ומקסימה, והיא מקוריאה הדרומית. המושג שלה בספרדית דומה לשלי. אנחנו יושבות בשיעור, ובערך 95% מהמלים עוברות לנו ליד האוזן, ואנחנו מחייכות זו לזו בהזדמנויות שונות. בסיום השיעור היום ניגשתי אליה ואמרתי לה "בואי ניפגש בסוף השבוע" (באנגלית כמובן) והיה לה כזה חיוך, שמזל שיש אוזניים. בטח, היא אמרה, והחלפנו מספרי טלפון וקבענו ללכת לרקוד בסוף השבוע הבא.
האמריקאים שהכרתי עד כה, יש להם סדר יום מאורגן. יש לימודים, עבודה, פעם בשבוע איזה דרינק, לפעמים יוצאים לבלות עם חברים, לפעמים סרט בדיוידי. יש כנסייה ביום ראשון. יש להם מעגל חברים קבוע, בני משפחה. חגים, מועדים. נשמע כמו בישראל, אבל זה אחרת, כל כך אחרת. אי אפשר לקפוץ לחבר או חברה. צריך לתכנן מראש. אי אפשר, חמש דקות לפני שמסיימים יום עבודה, להתקשר לחבר ולהגיד לו 'בא לך להיפגש עוד חצי שעה במרכז לארוחת ערב או בירה?'. רוב הסיכויים הם שאם תעשי זאת, או שאף אחד לא יענה לך, או שתתקלי בתשובה שלילית. וזה לא שיש לו או לה תוכניות לאותו ערב. אבל מעכשיו לעכשיו? אין חיה כזאת.
לא תכננתי משהו מיוחד לראש השנה. אני לומדת ביום שישי ובשבת. יש לי קורס מרוכז של סוף שבוע בתחום חינוך דו-לשוני. כתבתי השבוע עבודה ראשונה באנגלית. ארבעה עמודים, כמעט 2,000 מלה. השותפה שלי לדירה, ברגעים אלה ממש, עושה לי הגהות. מוזר לי שעושים לי הגהות. אחרי שנים כעיתונאית ועורכת, אני לא רגילה שנוגעים לי במלים, אני רגילה לגעת בטקסטים של אחרים, למתוח קווים, להדגיש מה לא ברור, להציע אלטרנטיבה למשפט זה או אחר. אני מתגעגעת לעבודה כעורכת, ומתגעגעת לחברים ולחברות שלי במערכת שנותרו בישראל עם תנאי עבודה לא משהו, ומתנה מעפנה לחג.
ביום ראשון אני מתכננת לנסוע לבית חב"ד או לבית כנסת בעיר. אחרי חודש כאן אני חושבת שהגיע הזמן לחפש קצת יהודים. נטוורקינג זה הכי טוב, במיוחד כשאני לבד פה, בלי משפחה. אני לא מחפשת משפחה חדשה, אני מחפשת לדבר קצת עברית - ולא באמצעות הסקייפ או הטלפון. בא לי לדבר עברית, אני מתגעגעת לח' ולר' העבריות. לפעמים אין לי כוח ל-R האמריקאית.
לפעמים יש פה שיחות שהולכות ככה:
-What's your name?
-Revital -Leviyal? -no, Revital -Levital? -no, Revital -Rivital? -just call me Bob ואז כולנו נקרעים מצחוק, ואני מתחילה לאיית, ומתנצלים, ואומרים אוה, רויטל, איזה שם יפה, מה זה אומר? ואני אומרת "הרבה טל", ומסבירה את הטל של הבוקר על הדשא פה, וכולם מתענגים על הצליל פתאום, ולמי שקשה אני מרשה לקרוא לי רוי, או טלי, ולכמה רגעים מרגישה כמו בבית.
הבחורים פה קצת קשים. הם אולי אומרים שהם אוהבים את הבחורות זורמות ומגניבות, אבל אתמול בחור אחד שהכרתי כאן אמר לי שזה לא ממש ככה, הם יעדיפו את הבחורה שלהם לא משוגעת שרוקדת על רחבה של מועדון גייז אחרי 5 דרינקים. וכשהוא אמר לי את זה, עוד פעם הרגשתי בבית, בישראל. אבל הוא אמר לי שזה גם האיזור ככה, אנשים פה שמרנים. הם אולי רוצים להיתפש כיותר ליברלים או מתקדמים, אבל זה לא ממש עובד. מעטים הם הבחורים פה שהם באמת עם ראש פתוח, ושלא אכפת להם בחורה עם צחוק מתגלגל שאוהבת לעשות רעש. אז את הבחורים האלה (או לפחות אחד, מספיק) אני מחפשת. היום ביקשתי מחברה לבדוק עם החברים של הבנזוג שלה אם יש מישהו פנוי שירצה לצאת איתי. אני מתה לדייט, משהו טוב, עם שיחה מעניינת, עם פוטנציאל לדייטים נוספים, עם פוטנציאל לזוגיות. אני כל כך מתגעגעת לחיבוקים האלה, ולאינטימיות של זוגיות. לא יצאתי עם בחור כבר יותר משנתיים. האחרון שיצאתי איתו היה בדיוק בתקופה שמיששתי את הגוש בציצי. ואז כל השנה אחר כך הוקדשה לניתוחים ולטיפולים, ואחר כך כשכבר הבראתי הייתי עסוקה בלמצוא תוכנית לתואר שני מעבר לים, ולא חשבתי בכלל על להתחיל משהו חדש, כי היי, אני נוסעת מפה, ולא בא לי להעמיס במזוודה גם איזה שיברון לב.
אז מחר לימודים, וגם מחרתיים. וביום ראשון בית כנסת ואולי איזה סשן מדיטציה במרכז בודהיזם טיבטי שמצאתי פה. אני מנסה הכל, בשביל זה אני פה. מובילה את החיים שלי למחוזות חדשים ומרתקים, לא מזדנבת יותר מדי. יוצרת, חיה, נושמת עמוק, מחייכת. מברכת את עצמי ואת כל מי שאני מכירה - שנה טובה, שבאמת תהיה טובה אלינו, ושאנחנו נהיה טובים וטובות אל עצמנו ואל אחרים. שטוב הלב הזה ינצח כל ניסיון עלוב להרפות את ידינו.
שולחת חיבוקים וממשיכה לחייך,
ר.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
