I hate how much i love you boy

קול הכאב הסכנה והשקר

"את אוהבת להכאיב לעצמך?"

"אתה שואל אם אני מזוכיסטית?" מצחקקת קלות

"אל תשחקי אותה עכשיו,את יודעת למה אני מתכוון"

"אני לא יודעת על מה אתה מדבר" מרגישה כאילו תפס אותי בגרון

"את יודעת,תפסיקי עם זה"

"אבל.."

"אל תחפשי את האבל,אין אבל,זאת סתם הזייה"

"איזו הזייה,יש אבל,תמיד יש"

"אז כדי לרצוח את האבל הזה"

"אני לא רוצחת"

"אבל את גם לא מזוכיסטית,נכון?"

למה אני אוהבת להכאיב לעצמי?

לתת לעצמי כל מיני "אתגרים" למה אני לא יכולה פשוט להיות אדם רגיל ללא אתגרים.

ללא אכזבות וללא פיתויים וסכנות.

התאהבתי - התאהבתי במפקד.

למרות שכולם אומרים לי שזה סתם תסביך מפקד הגעתי כמעט לנקודת שבירה.

אני לא יכוולה קשה ליי..אני באמת מרגישה שאני אוהבת אוותו.

השאיפה הכללית הייתה להתרחק מהמצב הזה אבל שוב התקרבתי אליו.

כל כך הרבה עבודה, שלא נגמרת, לא משנה כמה אני עושה דברים.

אני מפנה מהשולחן מסמכים רק כדי לפנות מקום לעוד.

אני-לא-יכולה-אני-אוהבת-אותך-המפקד.