או אולי: להשאר או לא להשאר? זאת השאלה.

מצד אחד, קשה. מאד קשה. לישון בממוצע 3 שעות ביממה ובכל היתר לעבוד ולהיות פעיל בצורה מסויימת; דירה, נסיעות, אוכל, קניות וכו'.

כתוצאה מכך, הזכרון לא משהו. וכמובן כושר השיפוט מצטרף אליו באותו אופן. עייפות תמידית שמפריעה להכל, כאבי ראש ולפעמים גם סחרחורות. הקוצר בזמן מבטל דברים אחרים וכל היום לחוץ כדי להספיק להגיע הביתה כמה שיותר מוקדם. הוצאות הרכב גדלות,

אין לי זמן לעצמי, קצת לנוח ולהרגע. לראות טלויזיה בנחת, לישון קצת, לאכול בצורה נורמלית, לא לוותר על מקלחת חמה...

מצד שני, ביום המשכורת אני מקבל קצת אושר. זה נותן לי יותר אפשרויות. אני לא מתקמצן וחוסך כל אגורה. פחות מתחשבן. זה לא שאני זורק כסף על ימין ועל שמאל, אבל כך יש לי אפשרות בחירה רחבה יותר. איכות החיים גבוהה יותר. מצליח לשמור על דירה, רכב, פסיכי ועוד נשאר קצת בצד. למרות שעל חלקם אפשר לוותר, העדפתי כרגע לשמור על המצב הקיים.

המעורבות במערכת גדולה ומוכרת מוסיפה על כך. כאילו יש כבוד. אני חלק ממערכת שכל המדינה מכירה. אומנם בורג פיצפון אבל בכל זאת...

כלכלית, אצליח להסתדר בעבודה אחת. אמנם בצמצום אבל אצליח. השאלה האם כדאי להתחיל שוב להתקמצן ולחסוך בכל הוצאה קטנה?

להתחיל לוותר על פינוקים ופריגונים...? על היכולת לשלוט באנשים ולשנות דברים...?

וזה כדי לקבל נחת, ראש שקט, נפש רגועה והרבה שלווה...

אז כדאי או לא כדאי?