דיני נולדה כנראה בתחילתו של חורף 93'.

את התאריך המדוייק אנו לא יודעים כי היא בעצם נאספה מהרחוב ע"י אחותי בחודש פברואר של שנת 1994.

דיני הגיעה אלינו ביום קר, גשום וסוער כגורת כלבים נטושה ומפוחדת, רזה ותמימה. היה זה יום חגיגות חג הפורים בבתי הספר.

בהתחלה היא כמובן לא הסכימה להכנס לבית החם. אינסטינקט של כלב רחוב כנראה.

לאט לאט ועם חלוף השנים, דיני גדלה אצלנו, הכירה אותנו ואנו אותה.

מבחינתי דיני היתה בת המשפחה הכי קרובה אליי. שעות רבות העברנו ביחד. בטיולים, בשינה, במשחקים וסתם מול הטלויזיה...

היו גם רגעים של כעס, נשיכות ועצבים כאשר היא הביאה מהרחוב שאריות מזון שמצאה בפחי הזבל או כשנכנסה הביתה עם בוץ ברגליים. אבל כמובן שהכל היה נסלח ונשכח אחרי כמה דקות של התחנפויות מצידה.

דיני ליוותה אותי כ- 15 שנה, בטוב וברע. היא הרגישה מתי עצוב לי ובאה לנחם, ביקרה אותי בבית החולים בתקופת האשפוז וכו'. תמיד היתה שם. חיכתה לי בבית ושמחה לראות אותי. (כי סוף סוף הגיע זה שמוציא אותה לטיול). 

בקיץ האחרון, כשעזבתי את בית ההורים, דאגתי להפרד ממנה. ידעתי שלא אחזור לראות אותה ולבלות איתה. כי בעצם חוץ מגיחות הלילה, לא אהיה שם יותר. לא היא בשבילי ולא אני בשבילה. היא היתה בריאה ומצבה היה טוב. לדעתי היא לא הבינה את תשומת הלב המופרזת שאני פתאום מעניק לה. קשה לדעת ואני לא רוצה לשאת ברגשות אשמה כלשהם אבל באמת יכול להיות שבעקבות העזיבה הפתאומית שלי, מצבה הדרדר. אם נפשית ואם פיזית. היא הפסיקה פתאום לקבל את תשומת הלב והטיפול שהיתה רגילה אליו. לא חושב שהיא התגעגעה אליי או שבאמת שמה לב לחסרוני, אבל אי אפשר לדעת...

מחלת הסרטן שבה חלתה החמירה מאד את מצבה. נכתב לי ע"י ההורים שהיא בקושי זזה, לא מצליחה לעמוד על הרגליים וכל הזמן נרדמת. הפסיקה לאכול ויש צורך להאכיל אותה מהיד כמעט ובכח.

בימיה הראשונים אצלנו, חישבתי עד מתי היא תשאר איתי והבנתי שאם לא יהיה אירוע חריג, אז בסביבות גיל ה- 30 שלי היא כנראה תפרד ממני. ומחר זה עתיד לקרות.

היא תובא אל הוטינר לקבלת זריקה ולמנוחת עולמים.

צירפתי תמונה אופיינית שצלומה מתישהו במהלך שנות חייה...