אם אני לא טועה בספירה, אז זהו השלישי.

הגעתי לבית ההורים אחרי הרבה חששות וקשיים להתעורר. אחרי הכל אין לי עוד לילה שלם של שינה חוץ מלילה זה של סוף השבוע.

ירדתי למטה, לכיוון חדרי לשעבר ומיטתה של דיני. דיני לא היתה שם. על השולחן היתה מונחת מסגרת ובתוכה שלוש תמונות שלי שצילמתי בעבר. אין לי מושג איך לא השמדתי אותן בזמנו ואיך הם הגיעו אליהן. שמחתי שאני כבר לא שם יותר. שהשארתי אותם לחיות בפנטזיות ושאני לא חלק מזה.

קיוויתי שדיני ישנה עם אחותי בחדר ושלא קרה משהו במהלך הניתוח שעברה השבוע. בינתיים לא קיבלתי עידכונים על מצבה אבל אני באמת מקווה שהכל בסדר איתה.

ביום שישי האחרון קיבלתי מייל מההורים שדיני עוברת היום ניתוח להסרת גידול לא סרטני.

בשנה ה- 15 לחייה, היה ספק אם היא תחזיק מעמד אבל הרופא היה אופטימי.

עד עתה לא עידכנו אותי בקשר למצבה אז אני מאמין שהכל בסדר. מקווה שכך גם ישאר.

אם יקרה משהו, יהיה קשה לדעת שהיא איננה עוד, אך החוסר בקשר עם כל מה שקורה שם יכול להקל על העיניין.

בליל שישי האחרון, רציתי לנסוע לבקרה אל העייפות הכריעה אותי בכל זאת ולא הצלחתי לבצע את המשימה. אני מאד מקווה שתהיה לי עוד הזדמנות אחת לפחות להפרד ממנה אחת ולתמיד. כי בכל זאת, בגילה המופלג כבר קשה לדעת...

עובד יותר מדי.

לא מספיק אפילו לכבס ת'בגדים.

ומשום מה לא מצליח לקדם שום דבר.

הכל בניוטרל.