קצת שקט

בערבים אני מזמן את הספורטאי.

אנחנו הולכים יחד אל הירקון - בניצב, וכאשר אנחנו מגיעים ונעשים מקבילים לירקון,

הוא הולך ונעשה מקביל אליי.

גוף ונפש מתאחדים לרגע לריכוז עילאי בתרגילי המתיחות ואז יוצאים בריצה לא קלה

(הגוף בעיקר אשם בזה) לאורך ה"נהר".

הרוח שר בקני הסוף, כשיש רוח במקום המהביל הזה ובעונה הזו. הספורטאי הוא

הנפש, בתקווה להיות גם הגוף - בשלב מאוחר יותר.

לפעמים נפש הספורטאי מובילה. היא מנסה למשוך בכל כוחה את הגוף הנכנע לכאבי

השרירים, מנסה להפיח בו רוח בעזרת כמה שאיפות ונשיפות מהירות.

לפעמים זהו הגוף שמושך קדימה את  הנפש, בשריריו המשורגים-למחצה, גורם לה

לרצות ולהשיג את מחסום הדקות של אתמול ובאותה ההזדמנות גם להשקיט את

דאגות המחר.

אנשים כלבים חתולים נמלים עכבישים כבישים קטנועים שמנים רזים רוסים חולפים

על פנינו. אנחנו עסוקים בדבר אחד - הדרך שלרגלי הגוף, הנוף שלרגלי הנפש.

חמשת אלפים מטרים מגיעים לקיצם. הגוף מזיע, הנפש מתרחצת ומתרחבת.

בחמש עשרה דקות של מתיחת גוף הם מתיישבים חזרה יחד אל אותה יישות.

אחר כך, כשהולכים הביתה לאכול, איש אינו מבחין עוד במרכיבי הסגסוגת, נפש-גוף,

ספורטאי-אני.

מחר שוב.