יושבת על המיטה, מולי המדים שלך על קולב תלויים על וו.

ליד המיטה הגיטרה עלייה נהגת לנגן כל כך הרבה.

השולחן מלא בדיסקים ניירות וקישקושים ,בדיוק כמו באותו יום שעזבת לבסיס, ההורים שלך מצטמררים כאשר נכנסים לחדר.

לחשוב שלפני כשנה ישבנו באותו בונקר וניסיתי לשוחח איתך.

אבל אתה, לא שתפת פעולה, אתה היית מופנם, אף פעם לא ידענו, ידעתי, מה אתה חושב ואיך אתה מרגיש.

תמיד היית רגוע, מסודר, נקי, בעל אותה הבעת פנים-פשוטה.

משהיה מביט בך היה מבין שהכל בסדר.

תמיד היית שקט, מעולם לא חייכת ,מעולם לא היה לך שום ניצוץ בעיניים, רק בתשובה תמיד היית עונה בכמה צלילים של מיתרי הגיטרה.

אף פעם לא היינו מרגישים אם אתה בחדר, ואם זאת אף פעם לא היינו בשקט כשלא היית איתנו, השיחות היו זורמות רק אם היית יושב ושולח מבט מאשר.

מעולם לא ידעתי על חייך הפרטיים, רק פה ושם משפטים שפלטת בזמן רגוע.

- ''הא, אני מעדיף להשאר בסופשבוע הזה פה''

- *מנגן צלילים של מנגינה עייפה* ''ההורים שלי אף פעם לא תמכו, הפעם הראשונה שראיתי שאכפת להם ממני זה כשהתגייסתי , ואז הם אפילו לא ידעו לאיזו יחידה אני מתגייס''

-  ''אף אחד לא יודע מה עובר עליי, המון בנות ניסו, אבל..''

ועוד המון משפטים שתמיד היו גורמים לי לחשוב עלייך זמן ממושך.

אני מקווה שאתה יודע,ידעת. שלי דווקא אכפת ממך.

כל משספרתי לך אז, היה נכון, ניסיתי להתידד איתך, אולי , אולי הרגשת זאת.

עומדת מול המצבה שלך, ומצטמררת.

לא מאמינה שפעם היית קיים, עומד מולי, מנגן, ממלא את המדים שלך בנפח שרירים, וחכמה, שאף אחד לא שמע.

מי שעומד כאן, ההזכרה שלך, הפרחים.

מחר הכל יעלם.

הפרחים ינבלו, האנשים ימשיכו בחייהם כרגיל.

והדבר היחיד שישאר ממך, זאת האבן שמולי, והזכרונות שנמצאים בין קפלי המדים התלויים בחדרך.

נוח בשלום.

תיהיה נשמתך צרורה בצרור החיים.

לזכר החיילים שנהרגו למען המדינה שלנו.