כל פעם שאני אומרת את צירוף שתי המילים האלו או אפילו רק חושבת עליהן, הוא נזכר.
לשלוח לי הודעה, לצלצל או להזמין אותי אליו כבדרך אגב.
כאילו הוא יודע או מרגיש שחלקית אני כבר לא שלו.
ולמרות שהוא מזמן כבר לא שלי, ומי יודע אם אי פעם היה, הוא ממשיך-
לשחק איתי. לשחק בי. לשחק על חשבוני.
במקום לצאת פעם אחת ג'נטלמן, ולשלם.
ואיך בא לי עכשיו למחוק את כל ה א ו ת י ו ת האלו, שלא מביעות דבר מלבד כעס, ולהישאר עם דף ריק. נקי.
קצת מקומט, רטוב מהדמעות ומלא בכתמים שהמחק לא מצליח להתגבר עליהם. גם לא הלב.
עוד מעט שנה שלתמונה שלי אין מסגרת, וכבר כמעט שיבעה חודשים שהנוף הוא אחר. ואפילו המוזיקת רקע טיפה יותר רגועה.
אני עולה על הרכבת שתיקח אותי הכי רחוק,
אבל תמיד יורדת תחנה אחת אחרי הבית.
ושוב מוצאת את עצמי עומדת לבד על הכביש,
ומחכה לטרמפ עם האחד שנראה לי הכי בטוח ללכת איתו.
והוא, דווקא נוסע לאותו כיוון.
אז עליתי.
ועכשיו רק נותר לי לקוות,
שהוא באמת לוקח אותי-
הביתה.
"המשכתי הלאה"
אתה, תודה לך.. שתמיד יש לך מספיק דלק בשביל להחזיר אותי הביתה.
והמושבים תמיד נוחים. והדרך תמיד נראית כל כך שלווה איתך.
תודה שלפני 7 חודשים בדיוק, עצרת לי טרמפ..
האחד ששינה לי את החיים.
3>אני אוהבת אותך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
