| 7/2007
פרק 26 - מן החלטות שכאלה.
ג'יג ישב בכיתה בשקט, מוצא נקודה לבהות בה - ושוקע.
מדי פעם היה מעיף מבט לעבר מוניקה, ומנסה להריח, אולי יש איזה שהם שאריות בושם שהיו מתמוססות באוויר.
מוניקה לעומתו, הייתה ממוקדת היטב בלוח, במורה, ומראה השתתפות פעילה בשיעור. הבגרויות היו קרובות מאוד, וג'יג, שקצת הזניח את לימודיו בשנה האחרונה, ידע שהוא צריך לקחת את עצמו בידיים.
'טוב, זה השיעור האחרון שאני לא מקשיב'. אמר לעצמו, וכמן "חגיגית סיום" לשיעור האחרון שאינו מקשיב בו - ניצל את ההזדמנות עד הסוף וחשב על כל הדברים שעברו עליו ביומיים שלושה האחרונים. הוא ניסה גם לתכנן את תוכניותיו השבועיות, והגיע לכמה מסקנות.
'אני מתראה יותר מדי עם חברים'. מלמל לעצמו. הוא הרגיש שאלו הימים שעליו להשקיע ולנצל - אחרת, יצטער על כך מאוד. מועדי ב' הוא לא רצה לעשות, ובטח שלא מבחני מעבר למיניהם. הוא רצה להגיע לחופשת הקיץ בלי דאגות.
הוא הציץ שוב לעבר מוניקה, שניהלה ויכוח סוער עם ילד אחד שישב כמה שולחנות ממולה על משמעות החיים, כמו שמציג אותה מישל קאמי, שעליו הם לומדים בשיעורי ספרות.
"הרי לחיים אין באמת כל משמעות. אנחנו חיים אותם, ומנסים להפיק את המיטב מהם כל עוד אנחנו יכולים". אמרה מוניקה בלהט.
"את טועה, לחיים יש משמעות בעיני המאמינים בדת מסויימת! אנשים כאלו, נאחזים במנהגים, באלוהים, ומשתמשים בזה כתירוץ כאשר משהו קורה. זאת האפשרות שלהם לצאת מהחוסר המשמעות, לא להתמודד איתו ו'לחבק' אותו". אמר הילד נלהב.
"טוב, מוניקה, אורי, אני שמחה שזה מעניין אתכם, אבל בכל זאת, אנחנו לא בשיעור פרטי, ואני רוצה לתת לעוד תלמידים לדבר".
השניים גילגלו את עיניהם והחלו מדברים בלי קול אחד לעבר השנייה, רק תנועות שפתיים, במבטים נלהבים וכועסים גם יחד.
ג'יג הסתכל על מוניקה והרגיש את חום שפתייה, את המגע המרטיט שלה, ולרגע אף עצם את עיניו. כעבור כמה שניות ניער עצמו, ואמר. 'זהו. אני באמת חייב לעצור את עצמי'. אמר במוחו כאילו החליט החלטה גורלית, שלא החליט בעבר, למרות שמדי יום היה אומר לעצמו את אותו משפט. הפעם, היה משהו אמיתי במשפט הזה. הוא באמת הולך לעשות זאת, הוא באמת הולך לעצור את עצמו.
בתום הלימודים קלט בזווית עיניו את מוניקה מביטה לעברו, אך לא הזיז את ראשו אפילו סנטימטר אחד. הוא קם מכסאו, אסף את דבריו משולחנו והניח בתיקו, והחל ללכת הביתה. לא מחכה לאף אחד. לא לשיילי, לא לידיד הבלונדיני והמעצבן שלה, ואפילו לא לפיג.
'מי שרוצה, שיתפוס אותי בדרך'. מלמל לעצמו.
שנייה לאחר מכן, הרגיש יד נוגעת בכתפו.
"היי, חיכיתי לך כמה דקות, ובסוף וויתרתי, למה לא חיכית כמו שקבענו?". שאלה רותם בפליאה.
"סתם, לא היה לי כוח לחכות היום. מצטער, שכחתי שקבענו. מחר אני מבטיח שאחכה". אמר ג'יג בטון מתנצל.
"ליאור, קורה משהו?".
"לא.....". שתק ולפתע הוסיף - "יודע..".
"אם אתה לא רוצה לספר לי אתה לא חייב, אבל רק שתדע שאני תמיד פה אם אתה צריך, באמת. אתה תרגיש הרבה יותר טוב אחר כך". אמרה בכנות.
"תודה. אני מעריך את זה. עכשיו זה לא זמן טוב...".
"זה בסדר, אני מבינה לגמרי".
ג'יג הרגיש שהוא פשוט לא יכול לדבר עם אף אחד. לא עם רון, לא עם פיג, לא עם אף אחד. אולי בסופו של דבר כן יפנה אל רותם. אבל לא עכשיו. כן. עכשיו בכל זאת, העיתוי - לא טוב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
