| 7/2007
פרק 28 - יש גם פרידות כאלה.
"אנל'א מבין מה הבעיה שלך, ראית שעשיתי משהו לא פסדר?". שאל שון בעצבנות את ג'יג.
"הקטע הוא שלא עשית!".
"מה לא עשיתי?".
"לא דיברת איתה, לא מצמצת לכיוון שלה! החזרה הייתה יבשה כמו צנון, נראה לך שאפשר לשרוד חזרה שלמה באווירה הזו?".
"עובדה". סינן מבעד שיניו.
"אוי נו, אל תתחכם".
"אתה מדבר כמו אמא שלי! לאן אתה חותר עם כל ההטפות האלו?".
"אני לא חותר, אני אומר! דברו כבר, תשלימו, תפייסו, אני לא יודע מה! אני לא יכול יותר עם האווירה המחורבנת הזאת".
"ואני לא יכול לדבר איתה, אתה לא מבין?".
"לא, אני לא מבין, תסביר לי!".
"אנחנו לא יכולים ישר לדבר כאילו כלום, היינו פאקינג שנתיים ביחד, זה לא משהו שהולך-..".
"ברגל? כן, שמעתי את המשפט הזה גם ממנה".
"יופי, אז עכשיו אתה יודע שאנחנו לא סתם מזיינים ת'שכל".
"דווקא אני חושב שכן".
"אז תחשוב שוב. חוצמזה, אין לך שום זכות לדבר עד שלא תהייה לך חברה".
"כן, אבל יש לי". ענה במהירות.
"אתה יודע למה אני מתכוון, אל תתחכם".
"עכשיו אתה זה שמדבר כמו אמא שלי".
"מדבר כמו אמא שלך, אבל לפחות מדבר נכון".
"טוב, טוב, אני רק רוצה שהחזרות יתנהלו באופן נורמלי, שיהיה נעים".
"אני אשתדל".
"אחלה. אממ.. אז.. איפה שיילי? אני צריך לדבר איתה גם...".
"אתה חושב שאני עוקב אחריה עם מצלמות? אני יודע איפה היא בדיוק כמו שאתה".
"טוב, טוב, סליחה באמת ששאלתי..".
"תחפש אותה בחדר שלה, איפה היא כבר יכולה להיות?".
את שיילי הוא מצא לבסוף בחדר של שון, מורידה קבצים למחשב.
"היי". אמרה מופתעת, אך מחוייכת כתגובה לבואו.
"מה קורה?".
"קורה בדיוק מה שקרה לפני שעה בחזרה".
"רוצה לעבור לחדר שלך?".
"בכיף".
***
שיילי הדליקה אור מעומעם, והשניים התיישבו על המיטה.
מיד החלה רוכנת לעברו באיטיות, אך הוא עצר אותה.
"לא בשביל זה רציתי לעבור לחדר שלך...". אמר בקול נמוך, וניסה להשמע רשמי.
"חח, אז בשביל מה?". צחקקה בתגובה לקולו המלאכותי.
"אמממ... טוב.. אממ.. האמת ש... אני...".
"נו, דבר!". האיצה בו.
"טוב, אני לא יכול יותר להמשיך את הקשר הזה".
"מ-ה?!".
"כן, טוב, אני מרגיש כאילו אני מרמה את עצמי. לא כאילו, באמת. ז'תומרת.. זה נשמע מאוד..".
"לא אכפת לי איך זה נשמע, אתה רוצה להגיד לי שאתה - זורק א-ו-ת-י? יצאת מדעתך? אתה יודע כמה בנים היו מוכנים לתת את החיים שלהם כדי לצאת איתי?!".
"לא קצת נסחפנו? אם הם היו נותנים את החיים שלהם הם לא היו יכולים לצאת איתך".
"באופן מטאפורי, אידיוט. אל תנסה להתחכם איתי".
"משום מה, את הבן אדם השני שאומר לי את זה היום".
"משום מה? אולי זה באמת כי אתה מנסה להתחכם כל הזמן?! חוצמזה, אתה סוטה מהעיקר". אמרה בעצבנות ובכעס בו זמנית.
"שמעי, אני ממש מצטער, הלוואי והמצב לא היה כזה!".
"כזה?!?! מה זה כזה?!?! תסביר לי באמת, איך ה'מצב' הוא כזה??".
"כזה שאני אוהב את מוניקה!!!!". התפרץ. הוא לא יכל יותר לשמור את זה בבטן.
הנה, שתדע, לא אכפת לו. דיי, באמת לא אכפת לו. כן, אז זה לא מוסרי. נו, אז? הרבה דברים בעולם הם לא מוסריים, וזה לא מונע מהם לא לקרות. חוץ מזה - לא יזיק לה לצאת מהבועה הזאת שלה שכל הבנים אוהבים אותה ורוצים אותה ו'יתנו את החיים שלהם בשבילה'. מוניקה היא לא פחות מיוחדת. כן, בדיוק, היא לא פחות מיוחדת, אם לא יותר. וג'יג הוא לא אחד מ'הבנים' האלה שהיו נותנים את חייהם כדי להיות איתה. לא. הוא לא כזה.
כן, אז היא יפה. אפילו מהממת, עם עיניים כחולות וגוף לא נורמלי, שלג'יג לא הייתה בעיה לנצל. לא, לא הייתה לו בעיה, הרי היא לא כ-ז-א-ת קשה.
אחרי ויכוח סוער, ופרידה מאוד לא נעימה [עם דגש על המאוד], ג'יג הרגיש מטען של רגשות. הוא כעס על שיילי, על איך שהיא הגיבה. אבל לא יכל שלא להבין אותה. הרי גם הוא היה מגיב ככה, אמנם בפחות שחצנות, אבל אי אפשר להאשים אותה.
פרידה זה נושא כאוב לבנות. בעצם, לא רק לבנות. אבל אולי הן מקצינות את זה טיפה יותר בקול רם. בנים משאירים את הכאב לעצמם, בלב, ונרקבים יחד איתו לזמן מה.
כן, זה מה שזה. חשב ג'יג.
לפני השינה, בחושך, בחדר, כאשר הוא שכוב על גבו, משעין את צווארו על ידיו ומבטו מופנה מעלה, סיפר לרותם הכל בלי לחסוך שום פרט, וכשעה קלה, לאחר ששמע את נשימות שנתה העדינות, הרשה לעצמו להזיל דמעה או שתיים.
אז מה, גם לבנים מותר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
