אז ככה..הבלוג חוזר לתפעול..

אני לא מצפה לתגובות עכשיו בכלל.

כי בכל זאת..נעלמתי ליותר מחצי שנה.

אבל עכשיו אני חוזרת,ובגדול.

עם עיצוב חדש וכמובן סיפור חדש,

אני מקווה שתאהבו (:

שנתיים אחורה.

דיאנה ישבה על המיטה שלה וקברה את ראשה בין ידייה,

ההורים שוב רבים.

היה אפשר לשמוע את הצעקות,שבירת הכוסות והצלחות בכל הבית.

היא פשוט רצתה להעלם מפה,

איכשהו ללכת למקום שלא יהיו בו ריבים וצעקות ושבירת צלחות.

פתאום..בשניה אחת,נהייתה דממה.

כמובן שזה מה שהיא רצתה אבל,

זה היה מוזר.

פתאום היא שמעה בכי,

בכי שקט וחרישי.

היא ירדה לאט לאט במדרגות והייתה בהלם.

אבא שלה היה שרוע על ריצפת המטבח,

שדם נוזל מביטנו.

אמא שלה ישבה לידו ובכתה,

לידה שכב אקדח.

"אבא..?" דיאנה לחשה והדמעות התחילו לנזול

אמא שלה הסתכלה עליה במבט חסר אונים

"את...את...את ירית בו!" דיאנה צעקה

"לא אני..דיאנה זה לא מה שזה נראה.." אמא של דיאנה התחילה לגמגם

דיאנה רצה לטלפון וחייגה למגן דוד אדום,

וכמעט בלי קול אמרה מה קרה ואת הכתובת.

כעבור חצי שעה הם הגיעו,והמשטרה גם לא איחרה לבוא.

היא כבר ידעה שאין סיכוי קטן שאבא שלה עדיין בחיים,

עבר יותר מידי זמן כדי שיהיה איזשהו סיכוי.

המשטרה לקחה את אמא שלה לתחנה לחקירה,

ודיאנה הוסעה לקרובי משפחה.

כעבור שנה.

דיאנה בת 16 עכשיו,

גרה אצל דודתה,אחות של אביה.

עדיין שומרת טינה לאמא שלה.

דיאנה סידרה את הדברים בתיק ויצאה מהחדר,

שנת הלימודים החדשה מתחילה.

היא התישבה בשולחן האוכל לארוחת הבוקר.

יוליה,דודתה של דיאנה הביאה לה את הארוחה והתיישבה מולה.

"הכל בסדר דיאנה?" היא שאלה בדאגה

"כן...למה שלא יהיה?" דיאנה שאלה בזמן שאכלה את ארוחת הבוקר

"את זוכרת שהיום אנחנו הולכות לראות את אמא שלך?"

דיאנה הפסיקה לאכול ושתקה.

"דיאנה?"

"יוליה אני לא רוצה לראות את האישה הזאת."

"דיאנה,האישה הזאת זאת אמא שלך,את חייבת לראות אותה."

"לא אני לא.האישה הזאת הרגה את אבא שלי."

"דיאנה,גם אני לא מחבבת אותה במיוחד על זה,אבל היא הסבירה לך איך זה קרה,זאת הייתה תאונה."

"בטח תאונה..."דיאנה לחשה לעצמה

"מה אמרת?"

"כלום,כלום.יוליה אני באמת לא רוצה לראות אותה.את הרי יודעת שאם אני אלך אליה זה ייגמר בריב,כמו כל פעם."

"אולי הפעם זה יהיה שונה.."

"זה לא."

דיאנה כמה מהשולחן ונכנסה לחדרה.

היא התישבה על המיטה והוציאה מהשידה תמונה של אבא שלה,

הוא חייך,חייך חיוך מלא שיניים.

כל פעם שהיא הסתכלה בתמונה הזאת היא חייכה,

אבל באותו זמן רצתה לפרוץ בבכי.

היא הכניסה את התמונה חזרה למגירה,לקחה את התיק,שאפה נשימה עמוקה ויצאה מהחדר.

"יוליה אני הולכת לבית הספר!" דיאנה צעקה

"או קיי מתוקה בהצלחה!" יוליה אמרה בחיוך

דיאנה ירדה במדרגות ויצאה מהבית,

זה היה בית ספר חדש והיא לא הכירה שם אף אחד.

היא קיוותה שהיא תוכל להתחיל מחדש,

להכיר חברים חדשים.

היא כבר לא הייתה בקשר עם החברים הקודמים שלה,

הרחמיים המזוייפים שלהם כבר נמאסו עליה.

היא כבר איחרה.

היא רצה לכיוון הכיתה שלה ודפקה בדלת.

"כן..?" נשמע קול מבפנים.

"זהו זה.."חשבה דיאנה "מתחילים מחדש."

מקווה שאהבתם,

בקרוב המשך (: