האיש ההוא שאני שונא העומד בהפגנות עם שלט "מוות לערבים", הוא בעצם אותו האיש- שאני אוהב- המגיש מימיה לשבוי, מפני שגם הוא בנאדם.

והאיש ההוא- שאני שונא שצובע את שמו על פסל במיקונוס, הוא בעצם אותו האיש שאני אוהב- שמלווה לי 50 דולר באתונה רק בגלל שגם אני ישראלי.

והאיש ההוא- שאני שונא שבשם ערכים דתיים, שאפילו הוא לא מבין, תובע זכות היסטורית על הפרת והחידקל, הוא בעצם אותו האיש שאני אוהב שעומד לידי ביום כיפור ומראה לי, בסבלנות אין קץ, את הקטעים הנכונים.

והאיש ההוא- שאני שונא שחושב ש"שלום עכשיו" הם בוגדים והמערך הוא *%$#& הוא בעצם אותו האיש שאני אוהב שנותן לי את הסיגריה האחרונה שלו בעמדת השמירה בתוך הקור של לילה לבנוני נוסף.

והאיש ההוא- שאני שונא שדוחף אותי בתור לאוטובוס וזיעתו נדבקת אלי, הוא בעצם אותו האיש שאני אוהב שמבזבז יום שלם בשביל להחזיר הביתה את הילד של השכנים שאיבד את דרכו.

והאיש ההוא שאני שונא שנכנס למסעדה החביבה עלי והורס לי את הערב בקולניות המעצבנת שלו, הוא בעצם אתו האיש- שאני אוהב- שעבד כל היום במפעל ייצור והתרגל לצעוק כדי שרעש המכונה לא יפריע לו.

והאיש ההוא שאני שונא- שקורא לי 'אחי', למרות שהוא לא,

הוא בעצם אותו האיש שאני אוהב- שאם ארצה או לא ארצה,

הוא אחי.

כי זה מה שיש... ואתה חלק ממשהו,

ומעבר לכל ההבדלים והצעקות והעניינים, ה'משהו' הזה לא נורא כל כך ואם תרצה או לא תרצה ה'משהו' הזה הוא גם אתה.

על פולין עוד יקח קצת זמן עד שאני אכתוב, אני עוד צריכה לארגן לי דברים בראש,

בינתיים הבאתי את  הקטע הזה שמצאתי בספרייה שלי אתמול ואז נזכרתי שכבר מזמן רציתי להכניס אותו לבלוג...