אמא שלי תמיד ניסתה לדחוף אותי להיות גננת.

"זה מקצוע טוב, שעות העבודה נוחות,

ואת תמיד תהיי בבית עם הילדים, ובחופשות.

ואת כל-כך טובה עם ילדים".

ואני לא רציתי להיות גננת,

"אני רק רציתי לשיר".

לא רציתי להיות גננת,

ובטח לא גנן.

שצריך לעדור,

ולהשקות

ולחכות בציפייה,

בתקווה באמונה.

שאדמת הטרשים הזו.

האדמה החרוכה,

תצמיח איזה פרי,

או נבט, שתביא לאיזושהי צמיחה.

כי בחקלאות יש הרבה המתנה,

בחקלאות יש הרבה אמונה לשינוי,

על אף שהרבה מחקלאי ארצנו,

אינם אנשים מאמינים.

בחקלאות צריך הרבה סבלנות,

ולדעת שלעיתים שכרך יוצא בהפסדך.

וזה תלוי בהרבה גורמים.

במשקעים,

באיכות הזרעים,

בעובדים התאילנדיים,

שיעבדו ויאכלו כמה שפחות חתולים.

ותלוי גם בממשלה, ובתקציבים שהיא מחלקת

או מונעת.

ובכשרויות,

ובייבוא ובייצוא,

וב"קרה" ו"בקרה".

ולא רוצה להיות חקלאית,

ולא גנן ולא גננת.

לא רוצה לחכות יותר,

כי הכול בינינו עקר,

וכמה שאני לא אשפוך מים על הסיפור הזה,

וכמה דמעות שלא אגיר.

שום דבר לא יצמח בינינו.

שום דבר טוב לא יצמח.