הרגליים הקרות שלך הביאו את הקרה.

הדרך הכי טובה להתמודד אצלך,

כבר התרגלתי, זה לברוח.

לא לדבר.

וזה לא שהתרגלתי,

במובן הזה, שאני מקבלת את הבריחה בהבנה.

כי היא קשה לי,

ואיתה או בלעדיה,

אתה מציב בינינו חומות.

ולפעמים אני כל-כך מבינה

שאתה לא בשבילי.

ובשביל מה אני צריכה מישהו

שלא יכול באמת להיות שם,

ובאמת לנסות לראות מה קורה כאן.

ולפעמים הסירוב שלך

מסמא לי את העיניים.

ומעמעם את קולות הצעקה של השרידים התבוניים,

שעוד נותרו בי,

שמנסים לצעוק לי: "הלו, מה את עושה?

תתעוררי ותריחי את הקפה!".

ואני מנסה ללכת בעקבות השכל,

שאומר לי לנצל את מומנטום ההתרחקות שלו,

וללכת על ניתוק, אבל אמיתי.

כי הניתוק אצלך הוא זמני -

ותכף אתה תחזור כדי לשקם את שרידי האגו

הלא מלוטף שלך.

תכף תחזור ותחזר.

כי אתה אוהב,

את תשומת הלב.

כי היא בשבילך כמו אוויר לנשימה.

וכשאתה מקבל אותה,

אתה ממהר להשליך אותה

כאילו לא עמלת קשות ובתחבולות

כדי לזכות בה. בי.

אני חושבת שלסחוב משהו

שנראה כמו מערכת יחסים,

רק לצד אחד במשוואה המחורבנת הזאת,

זה באמת מוגזם.

ומיותר.

יאללה,

NEXT!!!!!!!!!!!!