הי לכם.

אני די ותיקה פה, לא כותבת כבר כמה חודשים כי את הבלוג הקודם שלי כל השכונה קוראת.

ממש מתחשק לי לדבר, אבל כבר מזמן לא מרגיש בטוח פה.

מה אתם אומרים, כדאי?

או אולי

לא?

תקראו לי אולד פשנד, אף פעם לא הרגשתי צורך לשתף את אמא שלי בתנוחות האהובות עלי או את השכנה במספר הגמירות שלי לערב.

הממ. נחשוב על זה.

בכל מקרה, ברוכים הבאים!

אז את שומעת?

אתמול אחרי שחזרתי מהקניון, ונתתי לו את החולצה הסגולה החדשה והייתי החברה הקטנה והחמודה, והסכמתי ללוות אותו באוטובוס שלא ישתעמם, נשבר לי.

זה לא אני, זה הילד הרע שבי, או משהו בסגנון.

עשיתי פרצופים, ולא נתתי יד כשביקש, והפחדתי אותו עם המון "אני לא יודעת, אני צריכה לחשוב" בדרך חזרה.

לא כי באמת הייתי צריכה זמן לחשוב, כמובן.

אני בחורה, אנחנו בכל מקרה חושבות יותר מדי.

מסכן, זה לא אשמתו. זה אף פעם לא אשמתו.

ואיכשהו, סיימנו מחובקים, כשהוא מדבר על מגורים משותפים (לא עכשיו, כמובן שלא עכשיו, עכשיו זה מפחיד. אותו)

וחושב שאני מפחדת מנישואים.

הממ.. מפחדת? טיפה, לא ממש האמת.

דווקא יכול להיות נחמד להיות נשואה בעוד כמה שנים, כשהחברות ילחצו שהן לבד.

אומרים שכדאי לתפוס חתן מוקדם, כדי לא להיות רווקה זקנה.

נשמע כמו קללה נוראית, גם רווקה וגם זקנה, לא? שונאת את זה. למה רק כי עברו כמה שנים אני צריכה לרצות טבעת?

בכל מקרה, אז אני עובדת עליו. נדמה לי.

מעין פסיכולוגיה הפוכה- "אמאל'ה, לא רוצה להתחתן" "מה, מותק, את רוצה לומר שאת לא חושבת שזה הכיוון?"

איכ, טפו עלי.