אני תמיד...

הפוסט הזה הולך להתחיל קצת דביק ואז יחזור לכיוון הקודם - ראו הוזהרתם.

תחילת החלק הדביק.

הסיבה שאני יכול לשתוק, זה כי יש לי משהי שדואגת לי.

קרן שמש שמאירה לי את היום כשהשמיים אפורים. כשהשלג מתחיל לחסות את הארץ, כשכל כך קר עד שהשיניים נוקשות. היא מגיעה ומחממת אותי ואת היום שלי.

היא עזרה לי להתגבר על המכה וההלם של החזרה הביתה. היא אספה אותי לחיקה ועזרה לי להתייצב על הרגליים. בלעדיה הייתי עכשיו בעל רוח שבורה ותקווה מנופצת.

תודה לך סאנשיין שלי...

אולי לא נכון להגיד שאני שותק. כי לה אני מספר הכל. אבל חוץ ממנה, תמיד אני שומר משהו אצלי. ולכן לפי הגדרה שלי, אני ממשך לשתוק.

עד כאן החלק הדביק

שריפת ענק. משתוללת בצפון. סיפור ישן, בימינו כבר נחשב עתיק. דונמים של יערות עולים בלהבות. אוטובוס נלכד בתחילת האסון והתוצאות הרות אסון. הכל אומרים בחדשות. מעדכנים את כולם. כל מי שקרוב וכל מי שרחוק. שלא נפסיד אפילו רגע מה"אקשן". קוראים לעזרה מארצות שכנות, מקווים שתגיע בזמן.

יום שישי, שעת צהריים מאוחרת. הפלאפון מצלצל. אני מביט בצג ומזהה את השם.

"הלו?" אני עונה באי ודאות.

"שומע, יכול להיות שהתעורר צורך, שניסע לצפון. לעזור ולסייע" קול כמעט אדיש.

"אין בעיה, תעדכן אותי. הפלאפון יהיה עליי במהלך השבת" אני משיב ומנתק.

חולפות חמש דקות בהן אני מעדכן את המשפחה. קולות התפעלות והתרשמות מהתפקידי ומה"הזדמנות" שנקרתה לדרכי.

הפלאפון מצלצל. מביט בצג, שם אחר, אך גם הוא מוכר.

"כן?" עונה תחושה מבשרת רעות שורה בקרבי.

"אתה מכיר...?"

"עודכנתי, הפלאפון יהיה צמוד אליי במהל-"

"אין צורך, הופעלנו. נא תגיע במהירות האפשרית" נאמר במהירות.

"אני בדרך" משיב ומנתק.

מסביר למשפחה, פושט את בגדי השבת, לובש בגדי עבודה ונוסע לנקודת הריכוז. אוכל ארוחה זריזה ומיד נסיעה לצפון. לשערי התופת, למקום שממנו כולם מנסים לברוח. אנו מגיעים, מתפרסים, תופסים עמדות. ומיד מתקבל דיווח:

"הרוח שינתה כיוון, האש מתגברת קיים חשש, שנאלץ לפנות את המקום ולנוע למקום מרוחק יותר".

אני מבצע את תפקידי במשך 36 שעות בערך. והכל חולף לידי. משאיות אדומות יוצאות וחוזרות, מטוסים חולפים במטסים, אנשי ציבור ואנשי צבא מגיעים מביעים את תמיכתם ועוזבים. כי הם לא חייבים להשאר כאן. הם לא צריכים להסביר לאזרחים שהם לא יכולים לחזור הביתה. שאנו מצטערים אך אין דבר שאפשר לעשות כרגע. אם תואילו בבקשה לחזור ולא להפריע לכוחות...

אפשר לראות את העשן ביום, ואת הלהבות בלילה. גובהן כגורדי שחקים. הן תמיד באופק, תמיד קרבות, איום שאי אפשר לשכוח.

כשתם זמני במקום והופנתי חזרה הביתה ומשם לתפקידי הרגיל ראיתיאת התוצאות.

חיים שאבדו, נהרסו, נשברו. אנשי כבוד ואומץ ממלאים תפקידם בכבוד. טקסי הוקרה והענקות צל"שים ומדליות לכמעט כל מי שפעל.

אך אנחנו, אנשי המעטפת - נשכחים מלב. אנו תמיד שם. לא ניתן לקיים דבר בלעדינו - כך החוקים מציינים. לכן אנו תמיד בקידמת האירוע. אנו מגיעים ראשונים ועוזבים אחרונים. אנו תומכים ונותנים, אנו מטפלים ועוזרים, אנו מבצעים את תפקידנו ואם ניתן עוזרים לאחרים בתפקידם. ולעולם אנו נשארים בצללים. אותנו לא זוכרים. אך גם אנו היינו שם. וגם אנו זוכרים את מה שהיה.

לא רוצים מדליה ולא מבקשים הכרה. רק במה שנוכל לזעוק: "ראינו! ניסינו לעזור! מצטערים שלא עשינו מספיק!"

זה באיחור של שנה, אך כאחד שהיה שם אני מצטער שלא יכולתי לעשות יותר....

וכאשר כבשו את הלהבות, וכל שנשאר הינם גחלים לוחשות.

מילותיי אבדו בעשן.

נשארתי בתפקיד. ואז כמו היום....

תמיד שותק.

"נוסעים יקרים כאן הקפטן שלכם מדבר. אני שמח לבשר שנחתנו בשלום בנמל התעופה בן גוריון, השעה עכשיו 18:10 והטמפרטורה בחוץ כ-10 מעלות. אנו מודים לכם שטסתם איתנו, אנו יודעים שהייתה לכם ברירה".

הרמקול משתתק.

צליל חגורות נפתחות ממלא את החלל הצהר, המואר בלבן חיוור.

חזרתי הביתה. מה שזה לא יהיה. הייתי בחופש בצד השני של אירופה. שבוע שלם בו לא צריך לענות לטלפונים. בו אף אחד לא מחפש אותך כי משהו לא עובד, או לא קרה, או צריך לקרות או צריך לעשות. שבוע בו לא תלויים במילה שלך שלושים אנשים אחרים. ועכשיו חוזרים לשיגרה...

איך אפשר לעשות את זה?

אני עוד לא יודע כיצד אצליח להתמודד עם המכה. "לאט ובזהירות" המנטרה השחוקה שלי מהדהדת בראש. הפעם לא נראה שזה יעבוד.

לקחתי חופש עד תחילת שבוע הבא. ננסה להמשיך עם השתיקה הברוכה כמה שרק אפשר. נראה עד כמה זה יצליח. כולם יודעים שחזרתי היום לארץ. ממחר אני כבר צופה טלפונים בהולים לדברים לחוצים.

אני שותק כי אני בוחר, לא כי אני חייב.

הלוואי ויכולתי להמשיך....

פתיתי שלג מרחפים באוויר הבוקר הצונן. הדשא הקפוא חורק מתחת לנעליי. אני נמצא בפארק, גדול, רחב, ירוק.

איך הוא עדיין ירוק? כל כך קר, שיניי נוקשות. סנאי בודד סורק את הקרקע אחר אגוזים ושאריות אוכל. ציפור זרה משמיעה קריאה מצמרות העצים.

אני מרים את ראשי ומביט על העצים. גזעים עבים מצופי טחב, הופכים לענפים שחורים ולחים. בקצות הענפים עלים ירוקים אך כעת, כבר קשה להבחין בהם.

אדרת לבנה וכבדה עוטפת אותם. לא ניתן לראות בעדה. היא בולעת הכל, מביאה עימה את סוף העולם.

אני ממשיך לצעוד. עולה על השביל המוביל אל השער דרכו נכנסתי. בני אדם אחרים חולפים על פניי, גברים, נשים, ילדים. חלקם הולכים, מקצתם רצים. לובשים שכבות מרובות, מעילים, כובעים, כפפות. אך דבר מה עבה יותר מפריד ביני לבינם. השתיקה, הדממה.

כל אחד שבוי בעולם משלו, אף אחד לא מרגיש את האחר. כל אחד ביקום מקביל, בחלום אישי, בחיים אחרים.

צעדיי מהדהדים בעולם הלבן אליו נכנסתי. ערפל מחניק מעליי, שלג רך ואכזר סביבי ושביל אבנים לבנות מתחתיי. אני אובד בין כולם. העולם כבר הגיע לקיצו ואנשים פשוט לא יודעים את זה. כולנו רוחות רפאים, מרחפים בין העולם הזה לעולם הבא.

הערפל מתהדק, גובר על השלג ועל השביל. עכשיו לא ניתן לראות דבר. אני האדם האחרון בעולם. הכל שקט, הכול דומם.

למעט נקישות צעדיי, חיפושיו של סנאי, קריאתה של ציפור.

ודממה...