לילות חסרי מעש, ילדת רחוב, פאבים שכונתיים, בני אדם מסוממים.

מאושרת מהמצב הכללי, מהעיסוק התמידי שלא פוסק אף פעם...אך אין לי זמן לאנשים אחרים, לקשרים שנשכחו במקצת.

אני אוהבת את כל, אני לא רוצה שזה יפסיק.

אני מפחדת להתדרדר, להפוך לנרקומנית, לגור ברחוב. 

אני רוצה מישהו שיספק אותי אינטלקטואלית, מישהו שנראה טוב, מישהו שיעניין אותי, שיהיה לנו כיף ביחד, שנהייה כמו זוג אמיתי ושיהיה לנו טוב, באמת טוב.

אבל הוא לא עונה על זה.

מישהו אמר לי שלדפוקים הכי קל למצוא אהבה, כי אין להם ציפיות ודרישות מוגזמות מהבן זוג, זה נכון.

למה אני לא דפוקה?!

I have a boyfriend

קוראים לו בצלאל...או משהו כזה. :/

אבל הוא נראה טוב, דפוק במקצת.

ניפרד בקרוב. (:

3 חברים עד היום.

ברק.

נאור.

בצלאל.

ואולי אני לא משחקת אותה קורבן.

ואולי עדיף להאשים את עצמך בכדי להצליח להתעלם מכל התסכול והמצב שקיים.

אף פעם לא הרגשתי כ"כ רע. כ"כ רע עם עצמי.

מכוערת, שמנה, לא שווה, מישהי שאף אחד לא שם עליה.

כ"כ לבד.