סגור

אני הבטחתי לעצמי שכשזה יגיע אני מפסיקה עם הכל, פשוט עם הכל. אבל לא מגיע.

אני פשוט סופרת את הימים לחופש הגדול, לא בשביל החופש הגדול.

אבל אם זה לא יקרה. בזמן האחרון חשבתי על זה, אם זה לא ילך כמו שתכננתי כבר בערך שנתיים.

זה יכול כל כך להשפיע. אבל אם הם לא יסכימו? או שהם כן יסכימו, אבל אני לא אצליח. או שאני אצליח, אבל יהיה לי קשה.

זה כל כך מסובך. אני רוצה כבר לספר את זה למישהו. בחלומות שלי אני רואה את עצמי צורחת מאושר.

עד כמה שזה פשוט, ולא משמעותי להם. אם הם רק היו יודעים כמה משמעות יש לזה בשבילי.

זה יכול להפוך לי את החיים, ממש בשניה אחת, ובעייני רק לטובה. בעיינהם לא.

אני יודעת, אני כל כך יודעת שאחרי זה, אם זה באמת יקרה, אחרי החופש אני בן אדם אחר.

יותר אחראי, יותר בוגר, יותר לא שם על אף אחד. לא אכפת לו מהעולם. אפילו אפשר להגיד, בן אדם מאושר, שמח.

זה יכול גם כל כך לעזור לי בלימודים. למרות שזה ממש לא קשור. אבל הם לא מבינים את זה.

חוץ מזה, אני חושבת שהרוב הגדול של הדברים שקרו לי השנה זה בגלל זה, המוטיבציה, האופטימיות.

אף פעם לא חשבתי שבאמת יש אופציה שזה יתנפץ לי בפנים.

אבל בחצי שנה האלה זה היה כל כך אמיתי. כל הזמן הזה. הרגשתי כאילו עוד שניה אני שם.

ועכשיו זה פתאום תקף אותי, הפחד הזה. ומה יקרה אם לא? אני אשאר ככה, כמו עכשיו, בסימן שאלה ענק על החיים שלי?

אפשר להגיד שנמאס לי,

ואפשר להגיד שאני לא יכולה יותר.

ולמרות שהכל מסתדר.

זה מה שאני באמת רוצה, וזה לא.

ואני כבר באמת לא יודעת אם אופטימיות תעבוד כאן.

אתם לא צריכים להגיב.