סגור

החלון הזה פתוח כבר בערך שעה,אין לי פשוט מה לכתוב,למרות שאחרי פרוייקט האוהבים יש לי המון מה להגיד.

הסתכלתי בישרא,מבלוג לבלוג פשוט,והפוסטים השמחים האלה גרמו לי לחשוב המון.איזה כיף שאנשים שמחים?

התחלתי לחשוב פשוט אופטימי,מה יקרה בכל סיטואציה,והייתה איזה כתבה ב"ראש1" שבלי כוונה עזרה לי מאוד.

הבנתי שיהיה בסדר,כן מאי,יהיה טוב.חוץ מזה בזמן האחרון אני מצליחה בהמון דברים שאני משקיעה בהם.זה כיף.

לא יודעת,אולי בסופו של דבר אני אהיה הרבה פחות עצלנית,או לא עצלנית בכלל?זאת כבר הפכה להיות שאיפה.

אבל אחרי הכל,אחרי שכבר הבנתי ששום דבר לא נורא,בא לי מין רעיון כזה,אולי זה כן יצליח.אני לפחות אדע שניסיתי.

חוץ מזה,אני לא יודעת איך להתנתק מדון.זה כאילו אני מחולקת לשני חלקים,בשניהם יש היגיון וכל אחד רוצה משהו אחר.

חלק אחד אומר לי להתנתק,לעזור הכל,שהגיע הזמן לשינוי רציני,שיהיה יותר טוב,שהכל יסתדר אם אני התעלם.

החלק השני לעומת זאת אומר לי להשאר,כאילו,מה אכפת לי?זה לא עושה לי כלום,זה לא גורם לי לשום בעיה,או דבר רע.

אני לא יודעת,אני יותר עם החלק הראשון,בכלל,בזמן האחרון התחלתי להתעצבן בכל פעם שדיברו איתי על דון.

טוב,לא באמת חשוב מה יהיה,מה שצריך לקרות יקרה,אה,אתם רואים איזו גישה אופטימית?אני מרוצה מעצמי.

לא,באמת,התחיל להיות לי גם יותר אכפת מעצמי,לא לקפח אותי או להזניח אותי יותר,נראה מה זה אומר.

אז עד לפעם הבאה,יום טוב ושבוע מקסים.

אגב,שיר חדש,לוגו חדש ושתי רשימות חדשות,שנתחדש