הבנתי את מהות החיים.

תמיד צריך להיות בעלי מטרה כלשהי.

זה מתחיל בבית הספר, שיעורים, מבחנים- כולם רוצים להצליח ולהצטיין..ממשיך בתנועות נוער, שם רוצים להוסיף עניין לחיים, אולי להתבלט, אולי אף לעשות שינוי..

צבא, פסיכומטרי, לימודים, עבודה, טיול..

החיים שלנו מלאים במסגרות. מלאים במטרות. מטרות יומיומיות, מטרות חודשיות, ומטרות לעתיד הרחוק.

וזה הכה בי פתאום.

תמיד סלדתי מהעובדה שהחיים שלנו הם מסלול שנקבע לנו מראש..

שאנחנו הולכים עם הזרם..

בית ספר, צבא, טיול אחרי צבא, עבודה ולימודים..משפחה, ילדים, וכו' וכו'..

אבל אני מבינה שבלי כל זה, החיים שלנו לא היו חיים.

כמובן שלא חייבים ללכת באותו מסלול כמו כולם..אפשר לשנות את הסדר של הדברים, אולי אפילו את תוכנם.

סיימתי תקופה של חרישה לפסיכומטרי לפני כשבוע.

שלושה חודשים של חרישה. מעולם לא ישבתי על התחת כל כך הרבה זמן וכל כך בעקביות בנחישות..

ועכשיו זה נגמר.

ואני מתגעגעת לזה.

אולי לא לפסיכומטרי, אבל זה גרם לי להבין שאין ענין לחיים אם לא קמים עם מטרה בבוקר.

כמובן שכמה ימים חופש יכולים להיות מרעננים מדי פעם, אבל לאורך זמן- זה יכול לשגע פילים.

וזוהי התובנה שלי להיום.

החיים לא שווים שומדבר אם הם לא מלאים במטרות.

והחיים משתפרים בהרבה אם אנחנו גם מצליחים לממש אותן ולעמוד בהן.

אז תחיו.

תהנו מהחיים.

ותעשו משהו עם עצמכם.

זה פשוט לא נתפס לי כמה השנים עוברות מהר.