עוזבים את הבית

"אם לא מתאבלים בזמן, מתאבלים כל החיים" ואם אני לא מצליחה להתאבל? הרי בכל מקרה אתאבל עלייך כל החיים.

אני מתגעגעת, למרות שעזבת לא מזמן. אבל בעיקר אני כועסת. אני כועסת על מי שבא לשיבעה ו"הביע את תנחומיו", אני כועסת על מי שלא בא. היתה הלוויה מכובדת והגיעו הרבה מכרים שלך, אני לא יודעת אם ראית..

זה הדבר הראשון שלא ראית, את- האישה החזקה שצריכה לדעת הכל ולראות הכל. הדבר הבא שלא תראי את ש' מתחתן עם חברתו, ומי יודע אולי החתונה הבאה מבין הנכדים תהיה שלי.. כמה רצית שיהיה לי חבר, כמה התחקמתי משיחות על בנים איתך. הכרת את הקודם, דווקא אהבת אותו, להפתעת המשפחה, נורא התעניינת למה זה נגמר. אבל בינינו- ידעת שאני צודקת.

את הבא שאעשה לו את המוות, את לא תכירי, ויותר נורא- הוא לא יכיר אותך!

איך ייראו החיים בלעדייך? החיים שלנו כמשפחה, והחיים שלי?

עוד לא מחקתי את הפרטים שלך מהזיכרון בפלאפון שלי: "סבתא בית". איך אוכל למחוק?

כמה בכיתי בלוויה, ובשיבעה שמעת אותי?

הכורסא עומדת באותו מקום, עם סדין לבן שמכסה אותה. אני פרסתי אותו עליה- זה היה אולי הדבר הקשה ביותר שעשיתי..

הטלפון מת גם הוא, לאחר שהיה המכשיר השימושי בבית.

זהו, נגמרו ימי שישי אצלך, השיחות, הטלויזיה בקולי קולות והארוחה.

כואב לי לכתוב, מאוד.

הכי פחדתי מהלוויה, ובאמת היה לי נורא קשה, אבל היא היתה ציון הדרך הראשון. לא ידעתי שגם לאחר השיבעה לא אוכל לנשום נשימות ארוכות, שהכאבי בטן החזקים יישארו איתי ושהחלל בחזה לא יקהה. מחר אהיה שבועיים בלעדייך. אני לא מסתדרת.

אני לא מתמודדת, אלא בורחת (אולי כרגיל) ומעסיקה את עצמי. הכנתי לשותפים שלי בראוניז וסלט פסטה, בבית עשיתי לזניה, שטרודל, פסטה, אנטי-פסטי ועוף. תמיד שלחת אותי לראות איך אמא מכינה אוכל, היום אני עושה את זה.

אני לא מתרכזת בשום דבר, רק כועסת מבפנים, והיפרית מבחוץ. הדירה, אגב, מצוחצחת.. ככה זה כשאני חסרת מנוחה.

אני מודעת לכך שאתעורר בקרוב מותשת, אבל אז אולי אהיה עייפה מדי מכדי לחשוב כמה את חסרה לי.

את באמת משגיחה עליי מלמעלה? את שומעת כמה אהבו אותך? כמה אני אהבתי? ולא אמרתי.. ועכשיו מאוחר.

הכינוי שלי שכל כך אהבתי נעלם יחד עם דמותך, והבית נותר ריק וחשוך. קשה לראות ככה את הבית שכל הילדות שלי היתה בו. איך בית דומם וארעי יכול להכיל כל כך הרבה רגש?

זיכרונות זה כל מה שנשאר, אבל זה לא אמיתי! אני לא רוצה שתלכי ותשאירי לי אותם ככה.

לא מעניין אותי מה אומרים מסביב, הלכת מוקדם מדי, ואני כועסת. חשבתי שתתגברי על זה, כבר היה שיפור בתיפקוד הלב. תיכננתי לבוא לבקר אותך, לא ידעתי שזה נגמר ערב לפני. חיים קשים והפכפכים נחתמו ברגע, בבית חולים, במחלקת טיפול נמרץ. בלי לומר שלום. אז איך אומר לך להתראות?