Symphony Of A Broken Heart

פרק ראשון-לקראת השנה החדשה.

זה היה אחר צהריים חמים ונעים כמו כל יום אחר בקיץ.
בדיוק סיימתי לקרוא את המכתב מהוגוורטס, כשלפתע צלצל הטלפון.
"הלו, מי זה?" שאלתי.
"פלרי, זאת אני קאתרין!" ענתה קאתרין מהצד השני של הטלפון, "המון זמן לא דיברנו!"
קאתרין היא החברה הכי טובה שלי, היא לומדת יחד איתי בשנה החמישית בהוגוורטס ואנחנו משתייכות לאותו בית, בית גריפינדור.

היא יודעת עליי הכול! טוב כמעט הכול, ישנם דברים שהיא לא יודעת עליי, דברים שאף אחד לא יודע...
"פלר? את שם?" היא שאלה, וקטעה את מחשבותיי.
"כן, אני כאן קאתי," עניתי לה. "באמת כבר לא דיברנו הרבה זמן!"
"תגידי את בסדר?" היא שאלה. "את נשמעת מוטרדת.
"אני בסדר קאתי," שיקרתי לה, משהו כן הטריד אותי,
"טוב, אם את אומרת, אז מה קורה איתו?" היא שאלה לבסוף.
'אוי לא, לא ייתכן שהיא יודעת עליו' חשבתי לעצמי 'לא יתכן שהיא יודעת על קווין!'
קווין היה בשנה החמישית אך למד בסלית'רין. קאתרין מעולם לא חיבבה אותו, אולי זה בגלל שהוא הציק לה תמיד והקניט אותה בכל הזדמנות.

אבל עליי הוא מעולם לא אמר משהו רע, אלא ההפך הגמור, הוא תמיד היה נחמד אליי ואפילו הגן עליי בשנה שעברה מפני...
"לרי, את עונה או לא?!" היא אמרה וקטעה את מחשבותיי בשנית "מה קורה עם האנטר?"
"עם האנטר?!" שאלתי אותה בתמיהה.
האנטר גם כן היה בשנה החמישית, הוא תלמיד בגריפינדור, קאתי יודעת שתמיד חיבבתי אותו, וגם הסתדרנו ממש טוב ביחד...
"כן, נו, מה קורה איתו?" היא שאלה שוב.
"שום דבר למה את שואלת?" עניתי לה.
"סתם, מה אסור לי לשאול אותך דברים כאלה?" היא ענתה קצת בעצבנות.
"אויי, קאתי מספיק עם הדרמות," אמרתי לה. "שתיינו יודעות ששום דבר לא קורה עם האנטר!" הוספתי.
"כן, את צודקת, נו טוב. אני חייבת לנתק, אני אשמור לך תא ברכבת ביי!" היא אמרה.
"ביי קאתי," אמרתי והנחתי את שפורפרת הטלפון במקומה.


שבועיים חלפו, ולא שמעתי מקאתי מאז שיחתנו, 'טוב היא בטח עסוקה או משהו כזה!' חשבתי לעצמי.
"פלר!" שמעתי את קולה של אימי.
"כן אמא?" שאלתי אותה.
"ארזת את כל הדברים שלך כבר?" היא שאלה אותי.
"כן אמא!" עניתי לה בחיוך.
"ולא שכחת את הספרים שקנינו אתמול בסימטת דיאגון?" היא שאלה. "שלא ייווצר מצב כמו שנה שעברה כש..."
"אל תדאגי אמא לא שכחתי!" עניתי לה.
'אני לא מאמינה שהיא עדיין לא שכחה את זה!' חשבתי לעצמי. 'אז פעם אחת שכחתי לקחת את הספרים שלי בבית, והיא הייתה צריכה לשלוח לי אותם, ביג דיל!'

למחרת קמתי מוקדם כדי לבדוק את הכול בפעם האחרונה.
"בגדים- צ'ק, שרביט- צ'ק, ספרים-צ'ק, פרו-צ'ק!" סימנתי בוי את כל הדברים על הדף.

"אוקי יש לי את הכול, והשרביט עליי, אפשר ללכת!" אמרתי ועזרתי לאימי להוציא את הדברים למכונית.
נסענו במשך שעה וחצי עד שהגענו לתחנת הרכבת קינגס קרוס,
'סוף כל סוף הגענו!' חשבתי באושר כאשר נעצרה המכונית מול תחנת הרכבת.
השעה הייתה כבר עשר וחצי, נעצרנו ליד רציפים תשע ועשר, חיבקתי את אימי לשלום, "להתראות!" אמרתי לה.
"להתראות פלרו'ש שלי," היא אמרה.
ווידאתי שאין יותר מדי מוגלגים ועברתי במעבר, לעיניי נתגלתה רכבת הוגוורטס אקספרס.
"הגעת בדיוק בזמן פלר!" שמעתי קול מוכר, 'אבל זה לא יכול להיות' חשבתי לעצמי 'זה לא יכול להיות הוא...'
הסתובבתי במהירות למרות שלא רציתי, רציתי להתעלם אבל משהו בתוכי אמר לי שלא, שאני חייבת להסתובב!
הסתובבתי ומולי עמד לא אחר מאשר...

"קווין היי!" אמרתי. "ממזמן לא ראיתי אותך,"
"פלרוש התגעגעת אליי?" הוא אמר במין מבט שהמיס את ליבי אבל לא יכולתי לתת לזה לקרות 'תשתלטי על עצמך!' אמר קול בראשי.
"אולי, קצת... ואתה?" שאלתי אותו. "אתה התגעגעת אליי?" הוספתי בחיוך מתוק. 'מאיפה הביטחון הזה?' שאלתי את עצמי.
"כן, פלר, המון זמן לא ראיתי אותך, לא שמעתי את קולך היפה, לא ראיתי את שערך המתנופף ברוח ולא ראיתי את עינייך הירוקות והמקסי..."
"לרי! חיפשתי אותך בכל מקום!" אמרה קאתרין וקטעה את קווין.
מצד אחד שמחתי לראות אותה, אבל מצד שני... היא הפריעה לקווין ולי, היא הפריעה לו לומר לי דברים כל כך יפים, אני כל כך רציתי...
"לרי! מה את עושה איתו?" צעקה לעברי קאתרין וקטעה את מחשבותיי, "מה את עושה עם החלאה הזה!"
"קאתרין!" אמרתי לה ולחיי היו סמוקות.
טוב, לא בכל יום את רואה את החברה הכי טובה שלך ומושא ליבך רבים, 'אויי לא! מה כרגע חשבתי לעצמי?' אמר קול בראשי 'קווין, קווין הוא מושא ליבי? לא זה לא ייתכן! הרי אני לא אוהבת אותו אני אוהבת את האנטר! נכון?!' הייתי כל כך מבולבלת...
"לרי, אולי כדאי שנלך לפני שלא יישארו לנו תאים פנויים!" האיצה בי קאתרין.
"אהה, כן, בואי נלך." אמרתי מפנה מבט אחרון לעבר קווין,
"פלר, את יודעת, אם לא יהיה לך תא פנוי את תמיד מוזמנת לבוא לשבת איתי בתא!" הוא הציע.
'אויי, הוא כזה חמוד!' חשבתי לעצמי 'אני לא מאמינה שהוא הציע לי לשבת איתו!'
כל כך התרגשתי מכך, שהלב שלי החליט לעשות סלטות משולשות.
"תקשיב לי חתיכת חלאה!" התחילה קאתרין. "לשבת איתך זה הדבר האחרון שאנחנו נעשה גם אם כל התאים יהיו תפוסים! אז אין שום סיכוי שנישב איתך, זה מובן?" היא צעקה כל כך חזק עד שהייתי חייבת לעשות משהו!

אבל קווין הקדים אותי, "תראי, אלייך קאתרין, אני לא התכוונתי!" הוא אמר זאת בחיוך מלגלג, מנצח. ברגע זה הפנים שלי הסמיקו יותר ממה שהם היו קודם.
קאתרין כבר התחילה להתעצבן, קצת יותר מידי...

יכולתי להרגיש זאת, 'אני חייבת לעשות משהו!' חשבתי. "אהה, תודה קווין על ההצעה אבל אנחנו צריכות ללכת, הבנות מחכות לנו בתא!" שיקרתי. "אז נתראה כבר, ביי!"
'אוקי אני לא יודעת מאיפה הבאתי את הביטחון להגיד את זה' חשבתי לעצמי 'טוב אולי זה בגלל שהיא עוד שנייה היא הייתה הורגת לי אותו, אוף די לחשוב על זה!'

עלינו לרכבת ומצאנו תא ריק, "כמה שיותר רחוק ממנו יותר טוב!" קאתרין חזרה על המשפט כמה וכמה פעמים.
התיישבנו בתא וסגרתי את הדלת.
"את יכולה להגיד לי מה יש לך איתו?" היא שאלה.
'אוי לא...' חשבתי לעצמי 'תשחקי אותה אדישה. אסור לה לדעת מה את מרגישה כלפיו! לפחות לא בשלב הזה...'
"כלום!" שיקרתי לה. זה היה שקר נתעב, לא רציתי לשקר לה יותר, רציתי להגיד לה הכול!
ואז בלי שום התראה מוקדמת...