פשוט נמאס לי. מהכל. אני לא יכולה יותר. אני מרגישה שעוד רגע אתפוצץ.

אני לא יכולה יותר עם התוויות האלה שמדביקים לאנשים. במיוחד לי. הם חושבים שאני צריכה להיות ככה וככה, ולא משהו אחר חלילה. אז אני לא יכולה לעשות מה שבראש שלי, רק מה שהם מצפים שאעשה. אבל אני לא רוצה. אני רוצה לנעול איזה נעליים שבא לי, גם אם הן עם פלטפורמות של פרחות. ולהתלבש איך שבא לי, גם אם אני נראת כמו פריקית ממוצעת. ואני רוצה לצאת ולחזור מאוחר. ואני רוצה לשמוע איזה מוזיקה שבא לי, לדבר במיליון שגיאות בעברית, ולקרוא מה שבא לי, ללמוד מה שבא לי, לאהוב מה שבא לי. לא רוצה להיות מה שרוצים שאהיה. רוצה להיות אני עצמי. ודי. אבל אני לא יכולה. אני מרגישה שמשהו עוצר אותי מבפנים. לא רוצה לאכזב אותם, לא רוצה שהתדמית של "הילדה הטובה" תעזוב אותי. רוצה להיות בסדר, לא לעשות בעיות. אבל מצד שני אני רוצה להיות מה שאני באמת רוצה להיות. ובנתיים, אני נקרעת בין שני ה"אני", לא יודעת איך לנהוג, מה לעשות. מרגישה שעוד רגע אתפוצץ.

זאת הפעם הראשונה שאני ניגשת לבלוג שלי, למסך העריכה ופשוט מתחילה לכתוב. בלי לתכנן קודם, בלי להעביר סקיצות בראש, בלי לקרוא כל קטע שוב ושוב לפני שעוברים לקטע הבא. אני פשוט יושבת וכותבת. ולא חוזרת לקרוא מה שכבר כתבתי, אלא ממשיכה הלאה. נותנת למילים לזרום. לתחושות שלי לצאת החוצה. אני חייבת להשתחרר, להוציא את הכל, לפני שאתפוצץ. וזאת הדרך שלי להוציא את הכעס שיש בי, את התסכול שיש בי, את תחושת חוסר האונים. אני מרגישה חסרת אונים. לא יודעת עוד מה לעשות.

מחר יש בגרות בלשון, ואחריה חופש של יותר מחודשיים. מה אעשה בחודשיים האלה? אין לי עבודה, אין לי פעילות, אין לי כלום. אני אשקע בתוך הצרות של עצמי, אצפה לסופו של כל יום, רק כדי להתחיל שוב את היום חסר התועלת שיבוא אחריו. אני בטח שוב אשקע באובססיות שלי, ואז אבכה על כמה שאני טיפשה. למרות שכל השנה אני מייחלת לחופש הזה, עכשיו שהוא סוף כל סוף כאן, אני כל כך מפחדת ממנו.

אני כל כך לא יודעת מה לעשות. תחושה של חוסר אונים מציפה אותי, ואני רק רוצה לכתוב ולכתוב, ולהשתחרר מהכל. רוצה לקום עכשיו, לקוות שההרגשה הזאת שייכת לחלום בהלות. אבל היא לא. היא כאן, והיא אמיתית יותר מתמיד.

אני חושבת שזה מה שהם קוראים לו גיל ההתבגרות.