מיאו!

אני אוהבת לשאול את עצמי את השאלה הזאת.

בכל הקשר שהוא. הרי היא מעלה כל כך הרבה תהיות, שאלות, השערות.

ולי, בתור בן אדם שמכיר את עצמו ואת סובביו ברמה מספקת, כיף לגלות תשובות לשאלות האלו.

אבל לא תמיד זה מצליח. אחרי הכל, העולם היה משעמם אם היה קל כל כך למצוא תשובות.

ואני שוב שואלת את עצמי את אותם הדברי, חוזרת עליהם בראשי.

בעיקר דברים שאני מבינה לחלוטין, אבל רוצה להבין את סיבתם.

למה?

האם אני מזוכיסטית מנטאלית?

האם אני אוהבת לשעבד את התאים האפורים שלי בעבודה חסרת משמעות?

האם יש משהו שחומק ממני?

גוש בגרון, אבל לא כזה שחוסם את הדמעות. כזה שחוסם את השאלות.

אבל לא את הפגיעות.

הרי אני כל כך אוהבת לפגוע ולעקוץ. לזרוק הערה צינית גם כשעדיף לשתוק.

להחמיר את המצב כשהוא כבר עומד בגבול הדק שבין האפשרי לאסור.

לנסות לתקן את כנפיו של הפרפר, אחרי שכל כך רצית לגעת בהן ומחקת את אבקת צבען.

לאמוד את המרחק בין המותר לרצוי.

לרתק את הצופה במלכודת אין-סופית של צבעים, צורות וצלילים.

ואז להרוג.

את הרגע. את הטעם. את הנסיון.

את התחושה.

הרי לא סתם אומרים, "כשאתה צוחק - כל העולם איתך, כשאתה בוכה - אתה לבד".

שקר.

אני אוהבת לגרום לאנשם לחשוב שאני טיפשה. תמימה. חלשה. תינוקית.

כשמישהו לא מעריך אותך עד הסוף, קל לשלוט בו. יותר קל לפגוע. הוא לא מצפה לזה ממישהו שהוא סבור שיותר נמוך ממנו מבחינה כל שהיא.

להשלים את החוסר שנוצר ולמלא את הריק שקיים.

הרג עצמי?

שקר מוחלט?

רצון עז?

אוזן קשבת?

שלי.

היה ממש כיף בבצפר ^^

התחלתי בתשע, שיעור אחרון התבטל ^^

בהפסקה שתיתי וודקה מאריה וקיבלתי כריך חמאת בוטנים מאורן ^^ יוהווו

וגם גנבתי במבה לבת חן XD

נשברה לי ציפורן =[

לא נורא XD