מיאו!

למה את האישה היחידה בעולם שמצליחה לגרום לי לבכות?

למה כל מה שאני עושה לא מוערך אצלך?

כל בקשה שלך, שדמתה יותר לציווי, לפקודה, מיליתי בחיוך גאוותני.

כשאמרת שאגיע הביתה תוך רבע שעה מבית הספר, ורצתי בעליהה, בחום הצהריים רק כדי לא לאכזב אותך, והגעתי בזמן למרות שנפלתי בבית הספר וקיבלתי מכה חזקה ברגל...ועדיין אמרת שאיחרתי, שאיכזבתי אותך, שבגללי את מאחרת.

כשהייתי עם 39 מעלות חום, על תרופות שיכולות להרדים סוס, עשיתי כל עבודה שמצאת לי.

מתי תביני שהחינוך שלך שגוי?

גם כשהבנתי שלאט לאט אני הופכת אלייך.

כל נסיון לפתוח בשיחה, להרגיש כמו משפחה אמיתי, זה בא רק מרצון טוב.

וזה נכשל.

אני אף פעם לא ארגיש שייכת, כמו שאף פעם גם לא הרגשתי.

כל מה שאי פעם רצית, השגתי, רק כדי לשמוע שזה לא מספיק טוב, לא מספיק מהר, לא בדיוק מה שרצית.

מילה אחת טובה לא שמעתי ממך.

למה את האישה שאבא בחר בה להיות החלק החסר במשפחה?

למה את כל כך שונאת אותי?!

את הבגדים שלנו את מכבסת בנפרד, כי את עד כדי כך סולדת מפניי!

מה עשיתי הפעם שזה מגיע לי?!

כל היום שמרתי על אחותי הקטנה, הערתי את אבא שיילך לעבודה, חיממת לו אוכל, עשיתי את עבודות הבית, לא נגעתי בשניצלים, ועדיין מצאת סיבה להרוס לי את היום לחלוטין.

מה אכפת לך אם הלכתי לחנות מחשבים לשאול מחירים של עט גראפי?! מה אכפת לך אם יש לי את הכסף עבורו?! כאילו שאת אף פעם לא משווה מחירים, גם אם אין לך כסף בארנק. ואני יודעת שכן.

באיזו זכות את צועקת עליי בקשר לזה?!

בקשר לכל דבר אני מבקשת ממך רשות!

כשאני רוצה לצאת.

כשאני רוצה לחזור קצת מאוחר יותר.

כשאני לא חוזרת הביתה בחלון.

כשאני צריכה כסף, בחיים לא הלכתי אלייך! כלום לא ביקשתי, לא ממך, לא מאבא, לא מאף אחד!

תמיד הסתדרתי לבד! לא רציתי בגדים, לא כסף, לא ממתקים, לא תכשיטים, לא משחקי מחשב. כלום!

ויש לך את החוצפה לבוא ולצעוק עליי, שאני ביקשתי מאבא עט גראפי?!

בחיים לא ביקשתי ממנו כלום! שיהיה לי את המצפון לבקש ממנו משהו?! אני לא את!!!

ואני, אולי באחת הפעמים היחידות, הגנתי על ההגינות שלי ואמרתי שלא ביקשתי ממנו.

ואת המשכת לצעוק, שאני דיברתי איתו באיזו חנות יש ובאיזו אין.

אסור לי לדבר עם הבן אדם שהכי חשוב לי מכל?! מה כבר אמרתי לו?! "אבא, אני מתחילה לחסוך קצת בשביל משהו שאני רוצה לקנות, אז אני לא אביא לך כסף קטן כמה זמן".

והוא החליט, שהוא קונה לי עט גראפי ליום ההולדת.

לא רמזתי אפילו. רק חייכתי ואמרתי שלא צריך, שאני אסתדר לבד. והוא התעקש, אז שמחתי.

מוקדם מדי.

גם על זה קיבלתי צעקות ממך.

מחר על הבוקר, אני אתפוס את אבא לדקה כשהוא יהיה לבד.

אני אגיד לו...שאני לא רוצה שהוא יקנה לי משהו. בכלל בכלל.

אני לא רוצה עט גראפי יותר.

אני לא רוצה לקבל עונשים על משהו שלא עשיתי.

הקיום שלי שוב מוכיח את עצמו כחסר משמעות....עדיף היה להם בלעדיי.