אמא של מתבגרים

לא טיילנו הרבה. בוקר יום ד' בילינו בחמי טבריה, לטובת העצמות הכואבות והשרירים התפוסים. זה באמת עשה לי טוב, גם לגב וגם לקרסול שנקעתי. כאשר התחלתי לשחות הרגשתי כמה השרירים שלי התנוונו. אני חייבת להתחיל פעילות גופנית סדירה. כמו שאומרים, "אחרי החגים".

כל העולם היה בחמי טבריה. למרות מה שמראים בתמונות באתר, רוב האנשים בבריכות הטרמומינרליים היו בגילי ומעלה. הרגשתי שם צעירה ורזה.

חמי טבריה

היה שמח בבריכה. כנראה שבנוסף לסגולות המרפא הידועות יותר יש גם ידועות פחות, דהיינו חשק בלתי נשלט לשיר. כך קרה שגם זכינו לקונצרט חינם בקולותיהם הערבים של קבוצת פנסיונרים עליזה. בזמן שהשתכשכו במים, לבושים בבגדי ים בלבד, פצחו בשירה רמה. כנראה חשבו שבריכה טרמומינרלית הינה המקום הטבעי ביותר לשיר בה שירי ארץ ישראל היפה, קטעי תפילה ופיוטי חגים.

כל עוד שרו שירים כמו "כלניות" ו"ירושלים של זהב" זה היה בסדר ודי משעשע, אבל מהרגע שהתחילו לשיר שירי תפילה, הכוללים את שם ה' המפורש, העניין התחיל להפריע לי.

כמעט ערומים בתוך המים, בגילוי ראש, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

יש גבול. אלה שירי קודש, קצת כבוד רבותיי.

כמובן שלא אמרתי כלום, יצאתי החוצה לבריכה החיצונית וזהו. עד שחזרתי הם כבר הפסיקו לשיר.

חוויה מעניינית. אני מודה שעד עכשיו לא לגמרי ביררתי עם עצמי אם אני עצובה על החוסר רגישות וכבוד למילים הקדושות או לשמוח שעם ישראל מחובר לפסוקים ולתפילות ולא משנה איפה ואיך זה בא לביטוי.

ביום חמישי בתי ואני נשארנו בספא של המלון ליום פינוק ועיסויים והגברים נסעו לבקר קברי צדיקים ובתי כנסת. ביקרו בקבר של הרמב"ם בטבריה ואחר כך בקבר של יונתן בן עוזיאל בעמוקה. אני יודעת שילדיי עוד צעירים, אבל אף פעם לא מוקדם מדיי להתפלל לזיווג טוב. הם המשיכו את הנסיעה לצפת וביקרו שם בבית הכנסת של האר"י האשכנזי .