אמא של מתבגרים

בן זוגי נולד כמה חודשים אחרי קום המדינה. זאת אומרת שהוא אוטוטו חוגג יום הולדת 60 ואני בדילמה. מצד אחד מתבקש לארגן לו מסיבה, מצד שני הוא לא אוהב מסיבות. אפשר להגיד שהוא במיוחד שונא מסיבות הפתעה. כל פעם שאנחנו מוזמנים למסיבת הפתעה הוא משביע אותי שלא אחלום אפילו לארגן לו דבר כזה.

האמת, אני מבינה אותו. זה מעמד די מביך. רוב הפעמים שנוכחתי במסיבת הפתעה, שבאמת הייתה הפתעה ולא כאילו הפתעה, בעל השמחה היה או על סף התקף לב, או על סף עילפון או פשוט נבוך מאד.

תארו לעצמכם שאתם מגיעים הביתה אחרי יום עבודה מעייף. כל מה שמתחשק לכם לעשות זה לרוץ לשירותים, להתקלח ולהתמוטט על הספה עם כוס משקה. במקום זה מלא אנשים מתנפלים עליך ב"מזל טובים" ו "יום הולדת שמחים" נשיקות וחיבוקים. חייבים לשכוח מתכניות ההרגעה. לשנות פאזה בשנייה ולשחק אותה רענן, שמח ובעיקר אסיר תודה למארגני המסיבה (למרות שבא לך לחנוק אותם) ולאורחיך שבאו במיוחד מקרוב ומרחוק לשמח אותך לכבוד יום הולדתך.

בנוסף מצפים ממך גם לשאת נאום תודה בעל תוכן שנון, שלא היה לך זמן להכין.

אחרי השוק הראשון רוב האנשים מתאוששים ושמחים לראות את כולם, למרות שבמשך כל הערב הם מסתובבים עם מין מבט של מוכה ברק על הפנים.

מצד שני, מי לא אוהב צומת לב?

זה מחמם את הלב שקרוביך אוהבים אותך מספיק כדי לארגן לך מסיבה כזאת. הרי ברור שמדובר בהרבה עבודה לארגן מסיבה, ועוד בהפתעה. מאד משמח שמשפחה וחברים מוכנים לעשות מאמצים להגיע על מנת להשתתף במסיבה לכבודך.

פתרון אחר זה לארגן מסיבה, בלי הפתעה. אבל זיס לא ירשה לי, כי הוא לא אוהב מסיבות.

כמו שאני מכירה את בעלי, הוא לא רוצה שאנשים יטרחו בשבילו. הוא גם לא מרגיש נוח באירועים כאלה, אני מכירה אותו.

יש אנשים שאומרים שלא רוצים מסיבה לכבודם, אבל בסתר ליבם חושבים אחרת ומתאכזבים אם מקשיבים להם. זיס הוא לא כזה. הוא באמת לא רוצה מסיבה.

מצד שלישי, הילדים לוחצים כן לארגן לו מסיבה. לדעתם אי אפשר להתעלם מיום הולדת משמעותי כזה בלי לעשות משהו גרנדיוזי.

בקיצור, אני בדילמה. האם לשמח אדם בצורה הקונבנציונאלית, אבל שלא מתאימה לו, זה נקרא לשמח? ואם לא מסיבה, אז איך לחגוג את היום הולדת המיוחד הזה בצורה מיוחדת?