אמא של מתבגרים

לא יאומן, רק אתמול כתבתי פוסט על תחילת שנת הלימודים תשס"ח (לפחות ככה זה מרגיש) וכבר הסתיים החופש הגדול והתחילה שנת לימודים חדשה. המכללה התעוררה מתרדמת הקיץ ואנחנו בספרייה שמחנו לקדם את פניהם של הסטודנטים החדשים ולקבל את החיוכים והחיבוקים של הסטודנטים הוותיקים.

אולם, בתוך השמחה יש גם צל של דאגה, מכיוון שמספר הסטודנטים שנרשמו לשנת הלימודים הנוכחית ירד בהרבה לעומת שנה שעברה. זה מדאיג ועצוב, כי זה מחזק את המגמה של ירידה בסטודנטים איכותיים הפונים להוראה. אני לא אומרת שכל מי שפנה בעבר להוראה היה גאון הדור והמורה האידיאלי, אבל אם יש יותר פרחי הוראה יש גם יותר מבחר וסיכוי שביניהם יהיו  מורים טובים. אולי אני סתם פסימית ואפשר לקוות שהאיכות יגבר על הכמות.

לשמחתי מספר הסטודנטים שנרשמו ללימודי ספרנות ומידע במכללה, איפה שאני מלמדת 2 קורסים, דווקא גדל. יהיו לי כיתות מאד גדולות ואני מודאגת שלא אוכל לתת לכל סטודנט את מלוא צומת הלב שלי, כמו שעשיתי עד עכשיו בכיתות יותר קטנות.

טוב, כבר אמרו חכמינו שאין דבר מושלם בעולם הזה.

יש סיבה נוספת לדאגה מחוסר הרישום להוראה במכללה. אם יש פחות סטודנטים, יש פחות תקציב למכללה וזה עלול להביא חו"ח לעוד גל של פיטורים. כבר בשנה שעברה היו קיצוצים דרסטיים בכוח אדם בספרייה. עד כדי כך שאנחנו הספרנים גם עושים תורנות שמירה בכניסה לספרייה, כי פיטרו את השומרים.

אני מאד מקווה שזה לא יקרה. גם ככה אנחנו עובדים קשה בגלל חוסר כוח אדם. צמצמנו את שעות הפתיחה של הספרייה, למורת רוחם של הקוראים, אבל אין לנו מספיק כוח אדם לאייש את העמדות כמו בעבר.

אני מנצלת את הזמן שאני שומרת לפטפוטים עם הקוראים הנכנסים לספרייה. אני יכולה לתת דרור ליצר הסקרנות שלי אודות מה לומדים, איפה גרים, מי התחתן, מי בהריון, נו, כל הדברים החשובים בחיים. בעבודה היומיומית שלי אני בקושי עובדת עם הקוראים. העבודה שלי היא בעיקר מאחורי הקלעים במחשב. אני תומכת בצוות, בתוכנות ובמחשבים בספרייה. רק לעתים רחוקות אני יושבת בהדרכה ולכן אין לי מגע עם הקוראים.

מאז שאני בעצמי שומרת, למדתי להעריך את עבודת השומרים. לא בגלל הקושי בעבודה, אלא בגלל היחס. פשוט לא יאומן כמה אנשים, מורים בעיקר, חולפים על פניי בכניסה לספרייה ואפילו לא אומרים לי שלום. כאילו אני שקופה. אותם אנשים מתייחסים אליי אחרת לגמרי כאשר אני יושבת מאחורי שולחני בחדר הספרנים. כאילו אני לא אותו אדם, זה די מרגיז.  כמובן שאני עם הפה הגדול שלי לא עוברת על זה בשתיקה וצועקת אחריהם "מה קרה, כבר אי אפשר להגיד שלום?".

לרוב הם נבוכים, חוזרים ואומרים "לא ראיתי אותך".

זאת בדיוק הפואנטה.

היום אני מקפידה בכל מקום להגיד שלום יפה לשומרים כל פעם שאני עוברת לידם. לפחות יצא מהשמירה הזאת משהו חיובי.