אני מלמדת 2 קורסים בתכנית להכשרת ספרנים-מידענים. הלימודים נמשכים 3 שנים. אני מלמדת 2 כיתות כל שנה. שנה ב' קורס במשאבי מידע דיגיטליים, הכוונה למאגרי מידע וקטלוגים מקוונים ושנה ג' מבוא לבניית אתר אינטרנט לספרייה.
קהל הסטודנטים מאד מגוון. יש בעיקר תלמידות, אבל פה ושם יש גם תלמידים. הם באים מכל חלקי הארץ ומהווים מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית כולה. יש חילוניים ויש דתיים, ערבים ויהודים, עולים חדשים וותיקים וכולנו לומדים ביחד.
אנחנו לא מדברים פוליטיקה, לא בין ימנים לשמאלנים ולא בין יהודים לערבים. אין לי מושג מה הדעות הפוליטיות של כל אחד, זה גם לא רלבנטי.
יש דו-קיום דה פקטו בכיתות.
גם לא נהוג לדבר פוליטיקה עם העמיתים בעבודה. לא בין יהודים עם דעות שונות מאד ולא בין ערבים ליהודים. לא עם מורים, לא עם ספרנים ולא עם עובדים ממחלקות אחרות. אנחנו מדברים על עבודה, משפחה, אוכל, יוקר המחייה, קניות, אבל לא על פוליטיקה.
אנחנו אדיבים אחד לשני, מתבדחים ביחד, יוצאים לטיולים של העבודה ביחד ומאחלים אחד לשני רק דברים טובים.
יש דו-קיום דה פקטו בחיי היום יום בעבודה.
ראיתי את המצב הזה בכל מיני מקומות אחרים בירושלים. מחוץ לירושלים אני לא מכירה, אבל אני מתארת לעצמי שגם במקומות אחרים זה ככה. בבית חולים הדסה ראיתי אחיות יהודיות דתיות וערביות דתיות עובדות ביחד, מדברות ביחד, אוכלות ביחד, אפילו נראות אותו הדבר. שתיהן לבושות לבן מכף רגל עד ראש, רק צורת כיסוי הראש מבדילה ביניהן.
יש דו-קיום דה פקטו בחיי היום יום בין האנשים בכל מיני מסגרות.
תסלחו לי אם אני נשמעת נאיבית, אבל לא ברור לי איפה הכל משתבש ומביא למצבי לחימה והרג?
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
