יש לי דילמה בתור אמא וותיקה ובעלת ניסיון.

האם לספר את כל האמת אודות הריון, לידה ואימהות לנשים ואמהות צעירות או להתחמק מתשובות ואפילו לשקר במצח נחושה. הייתי חושבת שבעולם של היום, עם כל כך הרבה מידע פתוח באינטרנט וכל כך הרבה ספרי הדרכה לא יהיה יותר צורך להיעזר בניסיון החיים של אמהות וותיקות. טעיתי.

בספרייה עובדות אמהות לילדים גדולים יחד עם אמהות לתינוקות וילדים צעירים. בכל הזדמנות השיחה מתגלגלת לנושא הילדים. מסתבר שזה נושא שיחה לא רק של אמהות פולניות.

כאשר התחתנתי ובוודאי כאשר הייתי אמא צעירה, לא הבנתי למה נשים בעלות ניסיון מספרות סיפורים מפחידים אודות הריונות, לידות וילדים לנשים צעירות.

אז שמעתי את הסיפורים, עכשיו התפקידים התהפכו ושואלים אותי את השאלות. אני מבינה היום מאיפה נובע הצורך הזה לספר ולהזהיר, אבל אני לא בטוחה שאני רוצה להיות זאת שעושה את זה.

מצד אחד, ידע זה חשוב, ידע זה כוח.

אני תמיד מעדיפה לדעת מה מחכה לי, גם אם זה קשה, מאשר להיכנס למצב על עיוור, בלי מידע, בלי הכנה ובלי כלים להתמודד עם מצבים חדשים.

בצרפתית יש ביטוי ""Un homme averti en vaut deux. (בתרגום חופשי "אדם שהזהירו אותו שווה שניים".) בתור נערות היינו משנות את הפתגם ל- Une femme avertie en vaut quatre""

"אישה שהזהירו אותה שווה ארבע". אני מאד מאמינה בזה.

יש צורך להסביר וליידע את הנשים. אני מתארת לעצמי שיש היום יותר מודעות לבעיות פוריות, לידות וגידול ילדים מאשר בזמני, אבל לא מספיק. רופאים לא אוהבים לדבר על סכנות של הריון ולידה ואנחנו תמיד מופתעים מחדש לשמוע שנשים היום, למרות מצב הרפואה המתקדם, מתות בלידה

בעולם המערבי רוב הסרטים, הספרים והפרסומות מציגים אימהות בתור פסגת האושר.

הדימוי שיש לנשים צעירות אודות לידה וגידול ילדים בא בעיקר מסרטים הוליוודים המטפחים את המיתוס האימהי. במציאות המצב שונה. אם לא מיידעים את האמהות הצעירות שעייפות יתר ורגשות מעורבים כלפי הרך הנולד הם טבעיים, יכול להיווצר מצב שבו האמא הטרייה תרגיש רגשי אשמה, אשר בוודאי לא יעזרו להתגבר על התסכולים והקשיים.

מצד שני, למה להפחיד? הרי אצל רוב הנשים הכל עובר בשלום והן בריאות ומאושרות להיות אמהות ומשוגעות על הילדים שלהם.

למה לספר להן על הקשיים, הדאגות והלילות ללא שינה שעוברים עם ילדים מתבגרים?

הן אמנם לא ישנות עכשיו, אבל הן לפחות יודעות בדיוק איפה הילד שלהן נמצא.

אולי ילדיהן יהיו צדיקים ולא יעשו להן בית ספר? למה להדאיג אותן?

אני עוד זוכרת איך התבאסתי כאשר אמי ז"ל אמרה לי להנות מהתקופה שאנחנו זוג בלי ילדים, כי "מהרגע שייוולדו לכם ילדים לא יהיה לכם רגע שקט עד סוף החיים."  

היא צדקה, אבל אז לא האמנתי לה.

אולם, כאשר קולגה, אמא לתינוק שלא ישן בלילות, שאל אותנו "מתי סוף סוף אני אחזור לישון בשקט כל הלילה?"  לא יכולתי להתאפק והצטרפתי למקהלת האמהות הוותיקות בתשובה "אף פעם!!!".

אשמח לשמוע את דעתכם.