החלטתי לענות להזמנה של איסולד לכתוב פוסט לפרויקט שלה הנקרא "אף פעם לא..."
אני מודה שהתגובה הראשונה שלה: " אחרי התגובה הנוספת שלה הבנתי שהיא לא התכוונה שאפרט את כל רשימת הלאווים שבתורה, אלא למשהו יותר אישי ולכן הפוסט הזה יוצא לאוויר העולם.
. אני חושבת שיש מספיק חורים בגוף ואין צורך לנוספים. אני לא מסוגלת להסתכל על אנשים עם פירסינג בלשון או בגבה או במקומות אחרים בגוף בלי להירתע. זה כואב לי רק לחשוב על הרגע שדקרו אותם כדי לעשות את החורים האלה. אאוצ'!
יצאתי עם בחור חילוני. בשביל מה לחפש סיבוכים? ידעתי שאני רוצה אורח חיים דתי ולא הייתי מוכנה להתפשר על הנקודה הזאת. הווי אומר שחתונה עם בחור חילוני לא הייתה אופציה. אילו הייתי יוצאת עם בחור חילוני ומתאהבת בו ברצינות זה יכול היה להביא רק לכאב לב. היה עדיף לא להתחיל משהו שרק היה יכול להסתיים רע.
אמנם זה לא תמיד היה קל והיו בחורים חילוניים שנעלבו מאד כאשר הסברתי להם מה הסיבה למה אני לא רוצה לצאת איתם, אבל עמדתי על שלי ואני חושבת עד היום שצדקתי שהתנהגתי ככה.
קינאתי באדם אחר. למה זה טוב? אם לשני לא יהיה אז לי כן יהיה? בוודאי שלא.
אני יכולה להצטער על מה שאין לי ולהתפלל שיהיה לי, אבל עיני אינה צרה באף אחד.
נמשכתי למדעי הטבע או למדעים מדויקים. בבית הספר לא הייתה לי בעיה ללמוד את המקצועות האלה, אבל זה לא דיבר לנשמה שלי. יש לי הערכה גדולה לאנשים שעוסקים בתחומים האלה ושמבינים את עולם המדעים.
מצד שני, אני גם לא בן אדם של לופטגשפטן. אנשים שמדברים פילוסופיה שעות מוציאים אותי מדעתי. זיס שלי עושה דוקטוראט בפילוסופיה יהודית והוא רגיל לראות אותי מקבלת מבט זגוגי חלול בעיניים כאשר הוא מנסה להסביר לי על מה הוא כותב.
נמאס לי ללמוד דברים חדשים, לבקר במקומות חדשים ולפגוש אנשים חדשים. אני סקרנית מטבעי ולדעתי זה מחזיק אותי צעירה.
הילדים שלי היו מוסיפים שאני משתחררת מהדאגה שלי להם, רק שהם קוראים לזה פולניות יתרה. כנראה שהם צודקים, אבל אין מה לעשות, הדאגה נולדה יחד איתם ברגע שהפכתי לאמא.
אתם מוזמנים להשתתף בפרויקט. נהניתי לכתוב את הפוסט, גם כי הוא גרם לי לחשוב על עצמי ולהיזכר בדברים שכבר מזמן שכחתי.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
