אמא של מתבגרים

אני באה ממשפחה של בנות. יש לי רק אחיות. אבי ז"ל היה אומר שבנות זה לא צחוק.

הוא היה נותן את התשובה הזאת כאשר היינו שואלות אותו למה הוא עובד כל כך קשה. לטענתו הוא היה חייב לעבוד קשה כדי להכין לכולנו נדוניות. אולי זה נשמע לכם מצחיק, אבל הוא היה רציני לגמרי. ככה היה נהוג בחברה בה הוא גדל וגם בחברה בה אני גדלתי.

נדוניה היא התשלום הניתן בכסף או במתנות על ידי משפחת הכלה לחתן. בחברות מסורתיות בהן מקובל לתת נדוניה, התשלום מהווה אמצעי לניהול משא ומתן מול חתנים פוטנציאליים. כמה שהנדוניה יותר גבוהה ככה אפשר להשיג חתן יותר "איכותי".

כמובן שהייתי נעלבת. מה אני כל כך איומה שבלי נדוניה אף אחד לא יתחתן איתי? הייתי אומרת לו שאם כל מה שמעניין את חתני לעתיד זאת הנדוניה שלי, שיחפש אותי בסיבוב, כי אני עם כזה לא מתחתנת!

בתרבויות אחרות נהוג תשלום אחר, המוהר. התשלום הזה עובר ממשפחת החתן למשפחת הכלה. פרקטיקה זו נפוצה בחברות מסורתיות, בהן עבודת האישה חיונית למשפחתה. מטרתו של המוהר הוא לפצות את משפחת הכלה עבור כוח העבודה שהם מפסידים.

גם זה לא נשמע כל כך פוליטיקלי קורקט, כאילו קונים אישה כמו שקונים סוס עבודה. מצד שני שמעתי שזה בדיוק הפוך, שהמוהר מבטא את ההערכה והכבוד שרוכשים לכלה.

מה שברור זה שאין באף אחת מהגישות האלה ביטוי לרומנטיקה.

אני תוהה באיזה שלב בהיסטוריה ואיפה נכנסה הרומנטיקה והאהבה הסנטימנטאלית למשוואה של בחור+בחורה מאוהבים=נישואין.  

אני לא אוהבת את רעיון הנדוניה או רעיון המוהר, אבל אני גם לא מתלהבת מחג האהבה הממוסחרת והדביקה שחוגגים בוולנטיין דיי. לדעתי גישת הלבבות הורודות מטפחת אשליות שלא יכולות להחזיק מעמד בחיי היום יום. לפי אחוזי הגירושין בעולם, אני שואלת את עצמי אם הכנסת מעט שיקולים שכלתניים למשוואה הרומנטית לא עדיפה.