אמא של מתבגרים

צעירה בשם  "This is me then" כתבה פוסט על חוויותיה כמחוננת ואיך זה השפיע על חייה עד עכשיו. היא למדה במסלול מיוחד למחוננים, איפה שטיפחו להם את האגו ואמרו להם שהם הכי טובים. היום היא מבינה שאין הבדל גדול בינה לבין האחרים וכותבת איך הגילוי הזה השפיע עליה.

הפוסט שלה עורר הרבה עניין ותגובות. בעיקר מנקודת המבט של ילדים מחוננים אחרים, שהזדהו, מי פחות ומי יותר, עם מה שנכתב בפוסט, ושל ילדים "רגילים", שרובם הגיבו לפוסט בצורה די אגרסיבית לטעמי. בתגובות שקראתי באו לביטוי הרבה סטריאוטיפים אודות מחוננים.

גם אמל"ש כתבה פוסט עם המחשבות שהתעוררו אצלה בעקבות קריאת הפוסט הזה.

מה שהיה חסר שם היתה נקודת המבט של הורה של ילד מחונן. בתור אמא לבת שאובחנה כמחוננת אני באה כאן למלא חלק מהחסר. כל מה שמוזכר בפוסט ובתגובות אודות ההורים אפשר לסכם ב-2 משפטים. גאוות ההורים שיש להם ילד מחונן. לחץ של ההורים על הילדים להוציא ציונים טובים ואכזבתם אם הילד לא עונה על הציפיות שלהם להישגים גבוהים.

אינני יודעת אם אנחנו כל כך שונים מהורים אחרים, או שהילדים הלבישו את הפרשנות שלהם על תגובות הוריהם, אבל אצלנו זה לא היה ככה. לא היינו זקוקים לאבחון בכיתה ג' כדי לדעת שיש לנו ילדה מאד חכמה. כתבתי כאן על היום הראשון של בתי בכיתה א' וכמה חששות היו לנו שהיא תיפול על מורה מטומטמת שלא תדע איך להתייחס אליה. האבחון בכיתה ב' רק אישר את מה שידענו והדביק על בתינו את התוית "מחוננת". בשביל להיות לגמרי כנה, אודה שברגע הראשון הייתה תחושת גאווה, אבל מהר מאד התווספה לגאווה דאגה לאור הקשיים שהתעוררו כתוצאה מהמחוננות.

רוב האנשים לא יודעים שמחוננים שייכים לקטגוריה של חינוך מיוחד. אנחנו רגילים לקשר את המונח עם הצד השני של הקשת, עם הילדים שסובלים מתסמונת דאון, נכות, אוטיזם וכד' ולא מודעים שגם הילדים המחוננים זקוקים לטיפול ויחס מיוחד. הדעה הרווחת היא שילדים מחוננים וחכמים מסתדרים נהדר ולא זקוקים לעזרה. חושבים שהחיים שלהם דבש. הכול הולך להם בקלות, לא צריכים להתאמץ ומקבלים ציונים מעולים. הם לא מתארים לעצמם שגם לילדים מחוננים יש בעיות ושלא קל לגדל ילד מחונן.

גם מערכת החינוך חושבת באותה צורה. אין צורך לספר לכם שאין מספיק משאבים לחינוך במדינתנו. מתוך המעט שיש, בוחרים להקצות תקציבים לחינוך מיוחד בעיקר לילדים עם מוגבלויות ורק מיעוט המשאבים הולך לטיפוח של ילדים מחוננים. בחנוך הממלכתי יסודי בירושלים לא קיים בית ספר למחוננים בלבד. יש בית ספר "אופק" שאליו הולכים הילדים המחוננים ללמוד יום אחד בשבוע, במקום יום לימודים בבית הספר הרגיל שלהם. מוטל על הילדים החובה להשלים את כל מה שהפסידו ביום שלומדים ב"אופק" באופן עצמאי.

התלבטנו רבות אם לשלוח אותה ל"אופק". מצד אחד הרגשנו שאין לנו זכות לשלול ממנה את ההזדמנות ללמוד חומר ברמה גבוהה עם ילדים הדומים לה ברמת העניין, הסקרנות, החשיבה והיצירתיות. מצד שני חששנו מההשלכות החברתיות בבית הספר הרגיל שלה. איך יגיבו הילדים האחרים והמורים.

פן נוסף היה האספקט הדתי. בית ספר "אופק" הוא בית ספר מעורב מכל הבחינות. דתיים-חילוניים ובנים-בנות. בתי למדה בבית ספר ממלכתי דתי, איפה שהפרידו בין בנים לבנות מכיתה א'. אי אפשר לחשוב על 2 בתי ספר שונים כמו 2 אלה. לא ידענו איך היא תתמודד עם השוני הזה.

בבית הספר הרגיל לא התלהבו מילדים מחוננים. לא התביישו להגיד לנו שילדה כמו שלנו "מהווה בעיה למערכת". בשל חכמתה היא הייתה עונה את התשובות בכיתה לפני שהילדות האחרות היו בכלל מספיקות להבין את השאלות. כתוצאה מכך המורות היו גוערות בה לא להתגאות בחכמתה ולתת גם לילדות אחרות לענות. כמובן שגם הילדות האחרות לא אהבו את זה. מהר מאד בתי "למדה" שלהיות חכמה מאד זה לא טוב. לבי היה נשבר כל פעם שהייתי מביאה אותה מבית הספר עצובה, כי ירדו עליה בכיתה. היא בכלל לא הבינה מה רוצים ממנה.

אחרי התלבטות קשה החלטנו לרשום אותה לבית ספר "אופק". ביום הראשון הסעתי את בתי לשם בחשש רב וכל הבוקר דאגתי איך היא מסתדרת. ב-13:00 בצהריים עמדתי חסרת סבלנות בשער בית הספר. רציתי כבר לראות אותה יוצאת, בתקווה שהיום הראשון עבר בשלום.

הילדים יצאו וביניהם הילדה הקטנה שלי, שרצה אליי מחייכת מאוזן לאוזן. פניה קרנו מאושר

והמשפט הראשון שלה אליי היה :"ממי, איזה כיף, יש פה ילדים אפילו יותר חכמים ממני".

הבנתי שעשינו החלטה נכונה וכל שנות לימודיה היא חיכתה ליום הזה ב"אופק" כמו אויר לנשימה.