באיזה קלות אנשים זרים לגמרי מדברים אחד עם השני. מספיק לשבת ליד מישהו בקופת חולים כדי לדעת איזה תרופות כדאי לקחת לכמה מחלות נפוצות. כאשר עומדים בתור הארוך של ערב פסח ליד הקופה בסופר תמיד יוצאים עם מתכונים חדשים לחג.
כמה זה עלה לך? או כמה שילמת על זה?
מי שואל שאלות כאלה? רק ישראלים.
במקומות אחרים זה נחשב לשאלות גסות מאד.
סטיקרים עם הדעות הפוליטיות על האוטו, על החלונות או בכל מקום ציבורי אחר.
באירופה, מאיפה שעליתי, דעות פוליטיות נחשבות למשהו פרטי, לכן ההצבעות הן חשאיות ולא מצהירים בפומבי מה הדעות הפוליטיות שלך. פה בארץ אני משתגעת כאשר מתקשרים אליי ממטה בחירות ושואלים אותי למי אני מצביעה.
האכפתיות והמעורבות החברתית. לפעמים מעיקה, אבל ההפך הרבה יותר גרוע.
כאשר שברתי את ידי בכביש בתל אביב או כאשר נפלתי ונקעתי את קרסוליי ברחוב בירושלים מיד חשו לעזרתי.
רוח ההתנדבות של הנוער הנפלא שלנו. דוגמא נוער מד"א או פעילי תו התקן החברתי או אסיפת מוצרים עובר נזקקים בסופר.
מעשי החסד בכל מקום. אני לא יודעת אם אתם יודעים שכל לילה יש מישהו שמחלק אוכל להומלסים ולנוער שחי ברחוב במרכז העיר בירושלים. או שכל ליל שבת מחלקים אוכל חינם בבית חולים הדסה.
כל כך הרבה יוזמות יפות כאלה יש. חבל שאנחנו נזקקים להם, אבל ב"ה שיש אנשים שאכפת להם.
קיבוץ הגלויות והאושר התרבותי שהוא יוצר.
כולם חברים של כולם וכולם מכירים את כולם. לא קרה שישבתי באירוע בשולחן עם אנשים זרים לחלוטין בלי לגלות אחרי 10 דקות מכרים משותפים או אפילו לגלות קשר משפחתי. זה למד עם זה, זה היה בתנועת הנוער עם זה, זה היה בצבא עם זה, זה עבד עם זה...ממש כל ישראל חברים.
אני לא תמימה ואני יודעת שיש תופעות מכוערות כאן.
גם אני מקטרת על ההתנהגות של הישראלי המכוער ועל תופעות מרגיזות כאן.
מה שחשוב זה לדעת להכיר בטוב ואז הרע נהיה הרבה יותר קל לעכל.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
