ידעתם שאכתוב פוסט לכבוד יום ירושלים, נכון?
גם בלי התירוץ של יום ירושלים אני כותבת הרבה על העיר הזאת, שאני כל כך אוהבת.
אם מקליקים על התגית "ירושלים" ברשימה "על מה אני כותבת" בצד ימין של הבלוג אפשר לראות את כל הפוסטים שכתבתי בנושא. אפילו אני מופתעת מהכמות.
לא גרתי בישראל כאשר ירושלים שוחררה ב-1967.
כן נוכחתי בירושלים כאשר היא שוחררה פעם נוספת בבחירות המוניציפאליות של 2009 .
הפעם במלחמה ללא דם ב"ה, אבל לא קלה, כאשר ניר ברקת נבחר לראש העיר.
אפשר להגיד שאני שותפה לניצחון, כי הצבעתי בשבילו.
אני מרגישה שהעיר שוחררה מתחושת המועקה ששררה בה בשנים האחרונות, מאז השתלטות החרדים על העיר ובריחת החילוניים למחוזות אחרים.
זה לא התחיל עם לופליאנסקי, אלא כבר בזמן כהונתו של אולמרט, שהוא לדעתי הרס את העיר.
ירושלים פשוט לא עניינה אותו. חוץ מלנצל את מעמדו כראש עיר בשביל לנסוע לחו"ל, על חשבון משלם הארנונה הירושלמי ולתת יד חופשית לחרדים, הוא לא עשה כלום לטובת העיר.
אל תבינו אותי לא נכון, אני לא מאשימה מגזר מסוים.
אני באותה מידה כועסת על התנהגות החרדים כמו שאני כועסת על בריחת החילוניים. כבר כתבתי מספר פעמים שהחילוניים במידה מסוימת מרגיזים אותי עוד יותר. הסטטיסטיקות מוכיחות שאחוז ההצבעה של האוכלוסייה החילונית בעיר מגוחכת. הם מקטרים על המצב, אבל לא מוכנים לעשות הרבה כדי לשנות אותו. בגלל האדישות שלהם וחוסר ההתגייסות בזמן אמת נבחר ראש עיר חרדי ואיתו שורה שלמה של פקידים חרדים שהשתלטו על העירייה.
לא עשיתי מחקר אקדמי, אין לי הוכחות למה שאני טוענת, למרות שבאתר של העירייה יש כתבה שההגירה השלילית מהעיר נבלמה, מדובר בתחושות בלבד. אני מרגישה שרוח חדשה נושבת בעיר. זה גם לא קשור בהכרח ישירות לתפקוד של ניר ברקת, שינויים לוקחים זמן.
אולם, מאז בחירתו יש אווירה אחרת בירושלים. מדובר באווירה של תקווה, פתיחות וגם ציונות.
מזמן לא הרגשתי בירושלים כזאת רוח ציונית ביום העצמאות כמו השנה. שלא לדבר על כל הפעילויות שיש בעיר השבוע והיום בפרט לכבוד יום ירושלים.
מה שצריך עכשיו זה להמשיך באותו מומנטום. לא לנוח על השמרים ולחזור לאדישות הישנה.
כל מי שלא גר בירושלים מוזמן לבקר בעיר המדהימה הזאת. ירושלים יפה מתמיד ומחכה לכם.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
