אמא של מתבגרים

אתם זוכרים את היחס השלילי של  ילדי לבלוג שלי?

אתם זוכרים כמה הם כעסו שכתבתי עליהם?

אתם זוכרים את היחס המזלזל של בני לבלוג שלי בכלל ולפוסטים עם תלונות עליהם בפרט?

אתם (אולי) זוכרים פוסטים על המתבגרים שלי שנעלמו פתאום, כי מחקתי אותם עקב מחאה מצדם על תוכן הפוסט?

אתם זוכרים את ההזמנות להרצות על הבלוג שדחיתי כי ילדיי התנגדו שאעשה זאת?

אתם זוכרים את החשש של בתי שמישהו מחבריה יגלה שאמא שלה היא הבלוגרית "אמא של מתבגרים"?

אתם זוכרים את הפחד שלי להיחשף כדי לא לגרום לילדים שלי בושות?

אתם זוכרים את ההתלבטויות שלי אם זה בסדר שאני כותבת עליהם דברים מביכים שעלולים לפגוע בכבודם?

במשך הזמן יותר נחשפתי ויותר אנשים שמכירים אותי קוראים כאן. לכן החלטתי שעדיף לא לכתוב עוד פוסטים מביכים או חושפניים על ילדיי. אולי שמתם לב שאני כותבת פחות ופחות על המתבגרים שלי ויותר על נושאים אחרים.

אז ימי המשיח הגיעו.

לפני כמה זמן בתי אמרה לי: את יודעת את יכולה לכתוב עליי מה שאת רוצה, כבר לא אכפת לי.

טוב, יופי, לא התייחסתי והמשכתי לא לכתוב עליה. (מה אני, מתאבדת?)

אתמול היא אמרה לי: קראתי את הבלוג שלך וראיתי שאת כבר לא כותבת עלינו פוסטים כמו שכתבת פעם. את יכולה, זה לא מפריע לי.

או קיי, חידוש מרענן, אבל אולי היא מרגישה ככה כי אני לא כותבת עליה. לא בטוח שכדאי להסתכן.

שיא השיאים של שינוי הגישה של ילדיי לבלוג קרה לפני שבוע. עוזרת עורכת תכנית טלויזיה פנתה אליי במייל כדי לשאול אם אני מוכנה להשתתף בתכנית על תקן של אמא בלוגרית. (בטח המכתב נשלח לכל האמהות הבלוגריות, אין לי אשליות שהמייל נשלח דווקא אליי) כמובן שמיד עניתי לה "לא תודה".

נכון שאני אמא טובה?

איך יגאל חמיש אומר, "איך ידעו שאתה עניו אם אתה לא אומר שאתה כזה?" אז מיד שלחתי סמס לילדיי, בו כתבתי שפנו אליי מהטלויזיה בקשר לבלוגי ועניתי להם שאני לא רוצה להשתתף.

עשר דקות אחרי זה קיבלתי טלפון מבני. להפתעתי הרבה הוא אמר לי שאם אני כן רוצה להשתתף בתכנית, אין לו התנגדות. הוא לא בעד, לא צריך להגזים, אבל הוא לא מתנגד.

בערב גם בתי אמרה לי שאין לה בעיה שאני אשתתף בתכנית.

הלואוו!!! מה קורה כאן? הייתכן שחייזרים חטפו את ילדיי או שמא ימי המשיח הגיעו?