אמא של מתבגרים

שוב הבטוי הזה, האהוב עליי, הוכיח את עצמו כנכון. בעברית משתמשים ב"רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום". לדעתי זה לא מספיק משקף את המשמעות העמוקה של הביטוי ביידיש, שהיא בתרגום חופשי: "האדם חושב ואלקים צוחק".

בפוסטים האחרונים כתבתי שבתי אמורה להתגייס ב-10 לאוגוסט ושאנחנו נוסעים לכמה ימי חופשה לאילת. אז חופשה גדולה לא הייתה וגם גיוס אין בינתיים. ביום רביעי בערב, כאשר שהינו באילת, נהג חסר סבלנות פגע בבתי בזמן שהיא חצתה את הכביש במעבר חצייה. מלאך שמר עליה וב"ה היא חיה. היא הייתה עם חברה ונהג אחד עצר כדי לתת להן לעבור והנהג הדורס עקף את האוטו שעצר ופגע בבנות.

בתי נפגעה בראשה מהשימשה של המכונית ואחר כך נזרקה באויר ונחתה על הכביש. שתבינו את עצמת המכה, היא ניפצה את השימשה הקדמית של המכונית עם הראש שלה. עוברי אורח קראו לאמבולנס ולמשטרה והיא וחברתה, שגם נזרקה למדרכה, פונו לבית החולים הדסה עין כרם. לחברה של בתי היה הרבה מזל והיא "רק" נחבלה תודה לאל. היא התקשרה לבן שלי כדי לדווח לו על התאונה והוא התקשר אלינו.

לבתי אבחנו ב-CT דימום עורקי בין הגולגולת למוח ושבר בגולגולת. הדימום יצר לחץ על המוח והיא נזקקה לניתוח חירום כדי להציל את חייה. ניתח אותה באמצע הלילה פרופסור חוסה כהן, אחד הרופאים שטיפל בשרון. נתנו את הסכמתנו לניתוח דרך הטלפון. כל אותו הזמן בנינו היה שם ודאג לאחותו במסירות ובבגרות הראויות לשבח.

חזרנו במונית לירושלים. בערב אין אוטובוסים ואין מטוסים ולא הייתה לנו דרך אחרת לחזור. אני לא צריכה לספר לכם איזה מחשבות עברו לי בראש בזמן הנסיעה הזאת. אני לא מאחלת אותן לאף אחד, חוץ מאשר לנהג הדורס. סיפרו לי שהוא הגיע לבית החולים כדי להתנצל, אבל לבתי לא היה כוח לדבר איתו. מאז לא שמענו ממנו והוא עוד לא נתן עדות במשטרה. הגענו בסביבות שלוש וחצי בבוקר ישר למחלקת טיפול נמרץ נוירו – כירורגי, איפה שמצאנו את בתנו ערה אחרי הניתוח.

בתי ב"ה עברה את הניתוח ומתאוששת. היא כבר בבית, כי כרגע עדיף לה להיות בבית מאשר בבית חולים, איפה שמסתובבים כל מיני מיקרובים ווירוסים. היא מאד סובלת. יש לה הקאות וכאבים. כמובן שהראש כואב, אבל גם כואב לה בכל הגוף מהחבלות שהיא חטפה כאשר היא נזרקה על הכביש. לכאבים אלו אין תרופה. עם הזמן זה ישתפר, אבל כבר אמרו לנו שזה ייקח הרבה זמן.

היא זקוקה למנוחה של חודש עד 3 חודשים וכל תכניות הגיוס בהקפאה. בשבוע הבא היא חוזרת למרפאה להוצאת התפרים ובחודש הראשון אסור לה לעשות שום מאמץ. היא ילדה מאד פעילה והחוסר מעש קשה עבורה. בינתיים אסור לה לאמץ את העיניים כך שגם קריאה, טלויזיה ומחשב לא מומלצים. כמו כל בת 18 היא חסרת סבלנות ורוצה להבריא עכשיו. אני מקווה שכאשר הכאבים יפחיתו יהיה לה יותר קל להתמודד עם המצב החדש.

הרשתות החברתיות פעלו בצורה מושלמת והוצפנו בטלפונים, מיילים והצעות לעזרה מכל הכיוונים. למרות שהדאגה והאהבה חיממו את הלב ונתנו לנו כוח, לרובם לא היה לנו זמן או אפשרות לענות. היינו מאד עסוקים בטיפול בבתי מסביב לשעון ובסידורים דחופים אחרים.

את השבת עברנו במלונית הצמודה לבית החולים, כך היינו כולנו ביחד. בהתחלה חשבתי להישאר בבית ושבעלי ובני יהיו עם בתי. אחר כך תפסתי שאני אשתגע לא לדעת שבת שלמה מה קורה איתה. בנוסף גם היא בקשה שנהיה כולנו ביחד איתה בשבת. אבא של חבר של בני ארגן לנו את כל האוכל לשבת, כך שגם לזה לא היינו צריכים לדאוג. שיבורך. בבתי כנסת רבים בני משפחה וחברים התפללו לשלומה.

הדרך עוד ארוכה וכמו שחברתי איריס אומרת, צריך להסתכל לתווך הקצר כרגע ולא הארוך. היה לבתי מזל גדול ואנחנו מרגישים שקיבלנו את הילדה במתנה.