אמא של מתבגרים

תודה רבה מכל הלב לכל המגיבים לפוסט הקודם, לתומכים, למתפללים ולמברכים לרפואה שלמה לבתי.

אין לכם מושג כמה חיממתם לנו את הלב.

בתי ב"ה משתפרת. יש לה פחות כאבים ופחות הקאות והיא מסתדרת עם התרופות שמותר לה לקחת בבית. הלילה, בפעם הראשונה מאז התאונה, היא ישנה במשך כל הלילה. לדעתי זה סימן טוב.

כמוכן הנפיחות מסביב לעיניים ירדה והיא כבר יכולה להרכיב משקפיים ולראות את העולם של הקב"ה.

עוד אסור לה להתאמץ, ולכן היא בעיקר מאזינה למוזיקה ולמערכונים של הגשש החיוור. שרק ימשיך ככה, בלי סיבוכים.

מצב הרוח שלה לא משהו. היא מתחילה לקלוט עד כמה התאונה שינתה לה את התכניות והמסלול שהיא הייתה אמורה להתחיל בשבוע שעבר. החברות שלה מתגייסות, יוצאות לשירות לאומי, למכינות קדם צבאיות ולמסגרות אחרות והיא נשארת בבית כדי להבריא.

בינתיים היא בחופשת מחלה של 3 חודשים ואחר כך נראה. העיקר שהיא תבריא לגמרי ואחר כך היא תוכל להמשיך את חייה. לא חסרות מסגרות.

היא צריכה הרבה סבלנות וזה קשה לה. אנחנו המבוגרים יודעים כמה הזמן עובר מהר, אבל בגיל 18 שלושה חודשים זה נצח.

קיבלנו גם עצות מעשיות, בעיקר בכל מה שקשור לביטוח. מחכה לנו גם עם זה פרשה שלמה. צריך לקחת עורך דין כדי לטפל בתביעה, לשמור קבלות, לנהל יומן, כי זה ייקח לפחות עוד שנה עד שזה יגיע לבית המשפט.

מה שהכי מרגיז זאת הגישה הסלחנית של מערכת המשפט כלפי עברייני תנועה. אין שום פרופורציה בין עונש שנותנים לנהג שדורס מישהו לבין עונש על עבירות ממון. ברוב המקרים לנהגים לא עושים כלום, בקושי שלילת רישיון לזמן קצר, בזמן שעל עבירות ממון מכניסים אנשים לשנים לכלא.

מדברים כל הזמן על הקטל בכבישים, אבל לא עושים מספיק כדי להפסיק אותו.  אין מספיק תקציבים למשטרה, ואין להם מספיק כוח אדם כדי לגלות נוכחות מוגברת בכבישים. בלי ענישה מרתיעה לא ישתנה כלום, לצערי הרב.