אמא של מתבגרים

"תוכלי להמליץ לי על ספר?"

"קראת את הספר הזה? האם הוא טוב?"

"שמעת שיצא ספר חדש של..., מה דעתך עליו?"

אלה שאלות שאנחנו כספרנים נדרשים לענות עליהן כל הזמן כחלק מתפקידנו.

לי אישית יש בעיה לענות על השאלות האלה ואם אני כן עונה זה בזהירות רבה. אני חושבת שעל טעם וריח אין להתווכח, גם לא בנושא ספרים. כמו עם דברים אחרים, גם טעם בקריאה זה דבר אישי. יש היום כל כך הרבה ספרים בשוק כך שאי אפשר לקרוא את כולם. באופן טבעי כל אחד עושה סלקציה לפי הטעם הפרטי שלו.

טעם בקריאה, אצלי לפחות, תמיד היה דבר משתנה. לפי תקופות בחיי, לפי מצב רוח, לפי גיל. יש סוגי ספרות שאהבתי לקרוא כאשר הייתי צעירה והיום אין לי כבר סבלנות אליהם. יש תקופות בהן יכולתי רק לקרוא ספרות קלה כנוצה, כמו ספרי דניאל סטיל. היום אני לא מסוגלת להסתכל עליהם.

אז איך אני אמליץ למישהו שאני בקושי מכירה איזה ספר לקרוא?

אני קוראת ביקורות על ספרים. חלקן נכתבות על ידי אנשי מקצוע מלומדים וחלקן על ידי אנשים פרטיים בבלוגים. אני מלאת התפעלות מהביטחון בו אותם כותבים מבטאים את דעתם על אותם ספרים שהם ממליצים עליהם או קוטלים בנחרצות. גם אם אני אוהבת, או לא אוהבת ספר, אינני מסוגלת להסביר למה. לפחות לא במשפטים הגיוניים ומנומקים.

אם מדובר בספרות ישראלית מקורית יש לי תירוץ נהדר. אני אומרת את האמת, שאני לא קוראת ספרים בעברית. אם מדובר בספרות לועזית מתורגמת, אני יכולה לתאר את העלילה ולהגיד אם אהבתי או לא ותו לא.

על מנת בכל זאת לענות על אותן בקשות להמלצות בצורה טובה אני משתדלת לשאול כמה שאלות מנחות. למי הספר מיועד, לאיזה מטרה ואיזה ספרים קראו ואהבו, כדי לתת כיוון להמלצה שלי.

אני גם מתנחמת בעובדה שמדובר בספר ספרייה שרוצים לשאול ולא בספר שרוצים לקנות. מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? יקחו את הספר, יראו שזה לא לטעמם ויחזירו אותו בלי לקרוא בביקור הבא בספרייה. מקסימום לא יבקשו ממני עוד פעם להמליץ על ספר. נו, עם זה אני יכולה לחיות. גם כאשר אני רוצה לשאול ספר בספרייה אני מתייחסת להמלצת הספרנים באותה צורה.

אולם, למוכרת בחנות ספרים אני מתייחסת אחרת, כי אצלה אני הולכת להוציא כסף ואני רוצה תמורה בעד האגרה. כמו שכתבתי למעלה, לקלוע לטעם של מישהו אחר זה דבר לא פשוט, אבל הדבר המינימאלי שאני דורשת ממוכרת בחנות ספרים זה יושרה והגינות. אם המוכרת לא מכירה את הספר או לא יודעת להמליץ על ספר מתאים, שתגיד שהיא לא יודעת ולא תגרום להוצאה כספית מיותרת ואפילו למפח נפש.

למה אני מתכוונת? שכנה צרפתייה מאד נחמדה רצתה לקנות ספר לבתי, אחרי שהיא חזרה מבית החולים. היא לא קוראת עברית והתייעצה עם המוכרת בחנות איזה ספר מומלץ לקנות לבחורה במצב של בתי כדי לעודד את רוחה. המוכרת מכרה לה את הספר "עיגולי השמחה של דסי".

אינני יודעת כמה מכם זוכרים את המקרה של הצעירה דסי רבינוביץ ז"ל, שנפטרה ממחלת הסרטן ב-1996. במשפחה שלי מכירים את הסיפור שלה. היא התפרסמה הודות למאבקה במערכת הרפואית. היא טופלה על ידי פרופסור רחמילביץ בהדסה ובשלב מסוים של טיפוליה החליטה לעבור לטיפול של רופא אחר ברמב"ם. כתגובה פרופסור רחמילביץ אסר על אנשי מחלקתו בהדסה לתת לדסי טיפול תומך, בלא אישורו, למרות שהיא נזקקה לטיפול זה.

בתי הייתה המומה מבחירתה וגם אני. בצחוק אמרתי שאולי השכנה רצתה להראות שיש מצבים יותר גרועים משלה. לאחר כמה ימים השכנה שאלה אותי אם בתי אהבה את הספר ואם זה נתן לה דוגמא אופטימית למצב בו בחורה צעירה כמוה מתגברת על קשיים רפואיים.

לא כל כך ידעתי מה לענות לה. הרי מלבב זה לא היה. אמרתי לשכנה שהכרתי את הספר ושאני זוכרת את דסי ז"ל מהתקופה בה התראיינה לתקשורת אודות המקרה שלה וכמה זה טרגי שהיא נפטרה כל כך צעירה. השכנה הייתה בהלם. היא לא הכירה את דסי, לא ידעה שהיא נפטרה וקנתה את הספר בהמלצת המוכרת בלבד. היא כל כך הצטערה על המתנה שלה ולא הפסיקה למלמל: "המוכרת לא בסדר, לא לזה התכוונתי, איך היא יכלה להמליץ לי על ספר כזה לבת שלך? היא אף פעם לא אמרה לי שהבחורה בספר נפטרה".

ריחמתי על השכנה וניסיתי להרגיע אותה, אבל לא במיוחד הצלחתי. בלבי חשבתי שהמוכרת הזאת או מטומטמת ברמה בינלאומית או בלי יושרה והמליצה על ספר שהיא בכלל לא קראה רק כדי למכור משהו. אני בטוחה שלחנות הזאת השכנה הצרפתייה שלי לא תחזור.