זוגות שאומרים שהם אף פעם לא רבים לא אמינים בעיניי. איך ייתכן ששני אנשים שונים לגמרי, מתחתנים, חיים ביחד, מבלים את רוב שעות היום ביחד, מולידים ילדים ומגדלים אותם ביחד, מזדקנים ביחד ואף פעם לא רבים?
מי שמספר לי סיפור כזה סובל לדעתי מ:
- תסמונת פינוקיו או כל סוג אחר של הפרעה שגורמת לאדם לשקר בצורה כפייתית.
- אמנסיה, דמנציה, אלצהיימר, או כל מחלה אחרת שגורמת לשכחה.
- יכולת הדחקה של כל דבר לא נעים בחיים.
- אדישות מוחלטת או מחיקת האישיות.
או שמדובר במלאך שלא מהעולם הזה.
אני לא מאמינה שיש זוג שלא רב אף פעם על שום דבר. אני כן חושבת שיש שינויים במשך החיים המשותפים על נושאי המריבה, האינטנסיביות שלהן ואיך מתפייסים. אולי הנקודה האחרונה היא החשובה ביותר. כי אם לא יודעים איך לרדת מהעץ ואיך להתפייס יש סכנה שהזוגיות לא תחזיק מעמד.
יש מסביבי הרבה זוגות צעירים שמתגרשים אחרי תקופת נישואים קצרה ואני שואלת את עצמי מה הסיבה לתופעה הזאת. אני כמובן לא מדברת על מצבים קיצוניים של אלימות מכל סוג שהוא או בגידות.
בחיי נישואים צריך לדעת להתפשר, להתחשב בשני, לוותר. כדי להפוך 2 יחידים לזוג צריך להתאמץ ואולי הדור הזה לא יודע להתאמץ. התרגלנו והרגלנו לחד-פעמי. משתמשים וזורקים. אולי גם היחס לנישואים הוא כזה? אם לא הולך בדיוק איך שרוצים אז זורקים ועוברים הלאה?
אין לי תשובות, אבל אני שואלת את עצמי אם זה לא קשור ליכולת לריב בלי לפרק את החבילה.
האם לא שמנו תמונה יותר מדי ורודה לפני העיניים של הצעירים האלה? אם גדלים עם אמונה שזוגות אוהבים לא רבים אז המריבה הראשונה מטילה בספק את עצם קיום האהבה. ייתכן מאד ותפקידנו כמבוגרים הוא גם להסביר לצעירים איך לריב, שזה טבעי, שזה מותר, אבל שאסור לתת למריבות לצאת מכלל שליטה עד שאין דרך חזרה.
אני זוכרת את המריבות של תחילת הנישואים. כל אחד היה צריך להתרגל למצב החדש, של להיות זוג ולהתחשב ברצונות של השני. הייתי נעלבת מכל שטות. באנו מרקע וממקום שונה. לקח זמן עד שלמדנו את עולם המושגים אחד של השני. היו אי הבנות על רקע השוני התרבותי שהיום נראות לי אידיוטיות לגמרי. היה לי מזל גדול שזיס תמיד ידע לרסן את הדרמטיות שלי.
מתחילת הנישואים היו לנו 2 כללים שלא זזנו מהם ימינה או שמאלה. אם יש משהו שמפריע מדברים על זה ולא שומרים בבטן. השני, שלא הולכים לישון ברוגז, גם אם זה אומר שמדברים כל הלילה עד שמתפייסים.
כאשר הפכנו להורים צצו מריבות הקשורות לחינוך הילדים. לפי הספרים צריך להציג חזות אחידה, אבל איך עושים את זה כאשר לכל אחד יש אופי אחר ובא מחינוך שונה? הילדים החכמים שלנו ידעו בדיוק מי הוותרן ומי הקפדן ואיך לתמרן בין שנינו. את זה הם למדו הכי מהר!
איך אני יודעת שהתבגרנו? כי המריבות שלנו היום קשורות לענייני בריאות. "למה לא לקחת את התרופות שלך?" "למה את לא נזהרת יותר במה שאת אוכלת?" "למה לא הלכת לבדיקות תקופתיות?" "מי ביקש ממך לסחוב אבטיח של 13 קילו מהשוק באוטובוס?" "אתה לא שומע, למה אתה לא מוכן לשים מכשיר שמיעה?"
אני מקווה שנמשיך לריב ככה עד 120 ושרק נהיה בריאים.
מעניין על מה אתם רבים, אם אתם רבים כמובן 
.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
