אמא של מתבגרים

עברה בדיוק שנה מאז התאונה של בתי באוגוסט שנה שעברה. כאשר שואלים אותה אם היא יצאה מהתאונה היא עונה "אני כן, ההורים שלי לא!". אינני בטוחה שלגבי עצמה היא צודקת, אבל לגבינו בוודאי שכן.

כל פעם שאני עוברת ליד מעבר החצייה איפה שהיא נדרסה אני מברכת "ברוך שעשה לנו נס במקום הזה". היא ב"ה מרגישה ומתפקדת טוב. הדרך שלה להתמודד עם התאונה זה להתעלם ממנה. הדחקה מוחלטת, אבל אם זה עוזר לה, מי אני שאגיד משהו? למרות שאני, עם הפסימיות הרגילה שלי, מחכה שהבועה תתפוצץ והבום יבוא. אני מקווה בשבילה שאני טועה ושאני סתם דואגת.

היא עברה שנה נהדרת במכינה, בשבילה זו הייתה התרפיה הכי טובה. היא עשתה דברים משמעותיים, למדה הרבה, הכירה אנשים טובים ופגשה בני נוער מכל מני מקומות ומכל מני רקעים. אני מלאת הערכה להנהלת המכינה ומודה להם שקיבלו אותה למרות כל הקשיים.

הצבא סוף סוף שלח מכתב, אחרי שנה, שמסכימים לגייס אותה כמתנדבת (כל האחריות הרפואית עלינו, אלא מה!) אבל עוד לא מצאו לה תפקיד. אי לכך היא מתחילה בספטמבר שנה ב' במדרשה. התכנית נמשכת עד סוף פברואר 2011, בתקווה שעד אז ימצאו לה תפקיד בצבא והיא תתגייס, כפי שהיא רוצה. מטרת תכנית שנה ב' של המדרשה היא בעיקר לימודית ובאה להשלים את המהלך שהתחיל בשנה הראשונה במכינה או בשנת השירות.

אני מקווה שיהיה לה טוב שם, כמו שהיה לה בשנה במכינה, ובעיקר שבמרץ היא תוכל להתגייס ולא תבזבז עוד זמן לחכות לוועדה הרפואית של הצבא, בתום שנתיים המתנה על פרופיל 24.

בעניין הנהג הדורס אין חדש. אנחנו לא מעורבים בהגשת כתב האישום נגדו מטעם המשטרה. רק שמענו שכן מכינים תיק נגדו להגשה לבית המשפט. אין ספק שטחנות הצדק טוחנות לאט, אבל זה עדיף על אי הגשת תביעה בכלל "מחוסר עניין לציבור", כמו שקורה כל כך הרבה פעמים.

אנחנו כן מעורבים בתביעה נגד חברת הביטוח לגבי החזר הוצאות הקשורות לתאונה ופיצוי לבתי בעקבות הנזקים שנגרמו לה כתוצאה ממנה. גם כאן הכול מתנהל לאט. חברות הביטוח מנצלות את האיטיות כדי להציע פשרות מגוחכות לנפגעים. הציעו לנו פשרה כזאת ודחינו אותה. מכיוון שאי אפשר לדעת מה יקרה בעתיד מבחינה בריאותית, אנחנו מעדיפים לתת לבית המשפט לקבוע מה גודל הפיצוי, אלא אם חברת הביטוח תציע הצעה יותר ריאלית. בינתיים עוד לא מינו לה רופא לקבוע אחוזי נכות ואנחנו מחכים בסבלנות.

אין ספק שאנחנו מודעים לגודל הנס שקרה לה ואנחנו מקווים שהיא תהיה בריאה עד סוף חייה בע"ה. עם כל זה, אי אפשר להתעלם מהסטטיסטיקות שאומרות שאחוז מסוים של נפגעי פגיעות ראש יסבלו, גם אחרי שנים, מפרכוסים. כמוכן אי אפשר לדעת מה יקרה כאשר היא תתחיל למודים אקדמיים ואם הפציעה תשפיע על יכולתה להתרכז וללמוד. בתור הורים אנחנו לא יכולים להתעלם מהבעיות וחייבים לדאוג לעתידה כמיטב יכולותינו.