אמא של מתבגרים

העולם היהודי מאד קטן, כולנו יודעים את זה, אבל כל פעם שאני נתקלת במקרה המוכיח עד כמה הוא קטן אני מתפעלת מחדש.

בשמחת תורה השנה אירע לי מקרה מרגש כזה המוכיח שהמציאות עולה על כל דמיון.

הסיפור מתחיל לפני הרבה שנים, בזמן השואה. אבי ז"ל נתפס על ידי הגסטאפו ונשלח למחנה ריכוז. למזלו זה קרה בתקופה שקרונות הרכבת עוד היו פתוחים ואבי עם עוד בחור שהכיר קפצו ביחד מהרכבת ונמלטו. דרכם נפרדו ולא היה ביניהם שום קשר אחרי המלחמה. אבי אפילו לא ידע אם הבחור שרד את המלחמה או לא.

לפני 24 שנה בערך, בזמן ביקור של הוריי בישראל, הם הלכו לאכול במסעדה בירושלים ובאותה מסעדה ישבו זוג הורים עם 2 בנים ואכלו. אבי הסתכל על הגבר והוא הסתכל על אבי ופתאום הם זיהו אחד את השני. מסתבר שזה היה הבחור שקפץ עם אבי מהרכבת. הוא נסע לאוסטרליה, הקים שם משפחה ובא לישראל עם משפחתו לביקור. לא הייתי איתם כך שלא הייתי עדה להתרגשות ולא ראיתי את האנשים. אני רק יודעת שלא שמרו על קשר וכל אחד חזר לארצו.

הלכתי לבית הכנסת אתמול, ערב שמחת תורה, ובזמן ההקפות עמדתי בצד ודיברתי עם כל מני אנשים. יש הרבה זמן פנוי בזמן הריקודים ואנשים מנצלים את ההזדמנות כדי לעשות הכרות אחד עם השני. כדרכם של אנשים שנפגשים באקראי מתחילים לשאול שאלות בסיסיות כמו איך קוראים לך, מעיין באת, כמה זמן אתה בארץ, וכו'. כך יצא לי לדבר עם זוג שגם מתפללים בבית הכנסת איפה שאני מתפללת, יותר צעירים ממני בעשור בערך, שעלו מאוסטרליה. תוך כדי שיחה התברר שמדובר בבן של אותו אדם שקפץ עם אבי מהרכבת. גם הוא וגם אחיו עלו לישראל. אביו נפטר ואמו עוד חיה באוסטרליה.

מי היה מאמין ששני ילדים של אותם גברים שקפצו ביחד מהרכבת באירופה לפני 60 שנה וגדלו ביבשות שונות בגולה, יגיעו בסופו של דבר להתפלל באותו בית כנסת בירושלים.

נכון מדהים כמה שהעולם היהודי קטן?

חורף טוב ובריא, כמו שאומרים אצלנו.