אמא של מתבגרים

מה שעולה לי בראש כאשר אני שומעת את צמד המילים "אחרי החגים" זה Been there, done that (הייתי שם, עשיתי את זה). בעצם אין בי התלהבות גדולה ל"אחרי החגים".

כבר חוויתי את החזרה לעבודה אחרי חופשה ארוכה, זה מאאאאד קשה. מתרגלים לא להיות קשור ללוח זמנים נוקשה, לעשות מה שרוצים מתי שרוצים. ללכת לישון מאוחר ולקום מאוחר. לאכול ארוחת בוקר בנחת ולא למהר לשום מקום.

גם אין חזרה הדרגתית, באיזי, לעבודה. זה ישר צלילה למים עמוקים, רשימה של משימות דחופות על היום הראשון. הרי בזמן החופשה אף אחד לא עשה את העבודה במקומי, נכון? רק שעכשיו הכל נהיה דחוף ולחוץ, כי שנת הלימודים מתחילה בשבוע הבא. אמנם כל שנה בתקופה הזאת יש לחץ בעבודה, אבל השנה בגלל שהייתי חייבת לקחת כל כך הרבה ימי חופש בקיץ אני במצב של בפיגור רציני שכמותו עוד לא הייתי באף שנה.

טוב, אני רק בן אדם, מה שאספיק, אספיק ומה שלא לא! הלוואי והייתי מאמינה לעצמי בקטע הזה. אני כל כך מיישמת את מה שאמרתי שמצאתי את עצמי מנהלת תכתובת מיילים במוצ"ש ב-2 בלילה בעניין האתר החדש של הספרייה. כן, אני מסכימה עם כל מי שיגיד שאני משוגעת.

עוד תופעה של "אחרי החגים" שממש לא התגעגעתי אליה היא חזרת הפקקים בבוקר בדרך לעבודה.

איזה תענוג היה לנהוג בזמן חופשת הקיץ בלי פקקים. לקח לי הבוקר פי 2 זמן להגיע לעבודה. הייתי עושה את זה יותר מהר ברגל.

גם על קרוסלת ה"אחרי החגים עושים דיאטה" כבר הייתי יותר מדי פעמים. דיאטה כזאת ודיאטה כזאת, שומרי משקל, דיאטנית ומה לא. רזיתי, שמנתי, רזיתי שמנתי, רזיתי שמנתי, שמנתי שמנתי. כל שנה נהיה יותר קשה לרזות. זה הגיל, ההורמונים, הלחץ, העצבים, הכל ביחד. כמובן שגם השנה אעלה שום על הקרוסלה. יש ברירה? אחרת אראה כמו היפופוטם.

היום הייתי ילדה טובה, אכלתי רק סלט. נראה כמה זמן זה יחזיק מעמד. מחר מתחיל כנס מקצועי בן יומיים, הכולל הפסקות קפה וארוחות צהריים. אתם חושבים שאעמוד בפיתוי לא לאכול דברים משמינים? לא בטוח, איך אפשר להתרכז בהרצאות עם בטן מקרקרת?