אמא של מתבגרים

השנה האקדמית החדשה התחילה לפני שבועיים ואיתה באה קצב עבודה שונה. זה לא שחסר עבודה בחופשות הסמסטר, לנו בספרייה יש תמיד מה לעשות, אבל האווירה שונה. מרגישים אנרגיות אחרות באוויר. ההבדל הגדול הוא בכמות האנשים המסתובבים במכללה בזמן שנת הלימודים לעומת החופשות ומפלס הרעש. צריך להתרגל מחדש לעומס במסדרונות, לשאלות החוזרות על עצמן בלי סוף, נוסח: "את יודעת איפה חדר X"? או "איפה יושבת Y?" או "איך מגיעים לזאתי מהנהלת חשבונות?".

מתחילים סיבוב חדש של שאלות אודות השימוש במשאבי הספרייה. נוהלי השאלה, הסבר על השימוש בקטלוג, איפה מכונות הצילום, איך מדפיסים, איך מזדהים בקטלוג כדי לקבל גישה למאמרים סרוקים, איפה מפקידים את התיקים וכו'. השנה יש הרשמה גדולה ב"ה, והספרייה מתמלאת בקוראים חדשים וישנים.

את החדשים אנחנו מקבלים בחיוך ובסבלנות, מנסים להקל עליהם את המפגש הראשוני המבלבל עם ספרייה אקדמית. את הוותיקים אנחנו מקבלים כמו חברים ישנים שלא ראינו הרבה זמן. אנחנו הרבה יותר נחמדות עם הסטודנטים שלנו מאשר ספרני האוניברסיטאות. אני לא סתם משוויצה, זאת המציאות. את זה אני אומרת לא רק מהניסיון שלי כסטודנטית באוניברסיטה, אלא גם ממה שהסטודנטים עצמם אומרים לנו.

אני חושבת שזאת מגמה כללית במכללה, לתת יחס אישי לכל סטודנט, לפעמים אפילו בצורה מוגזמת, עד כדי האכלה עם כפית. באוניברסיטה לא תמצאו יחס כזה.

את האישור האולטימטיבי קיבלתי בשבוע שעבר מפרופסור מכובד, המלמד שנים באוניברסיטאות והחל ללמד אצלנו לפני שנה. פגשתי אותו אחרי שיעור ושאלתי אותו איך היה. התשובה שלו הייתה שהקבוצה הייתה בסדר גמור ואז הוסיף "את יודעת, האווירה כאן הרבה יותר נחמדה מאשר באוניברסיטה". התשובה שלי הייתה : "נכון, אני יודעת" ולא יכולתי להתאפק להוסיף "וגם הספרניות יותר נחמדות".