בשבועות האחרונים יצא לי לפגוש כמה ילדים שהיו בגן או בבית הספר עם אחד הילדים שלי. "ילדים" אולי כבר לא המילה הנכונה, מכיוון שהם כבר מבוגרים צעירים, אבל בעיני הם תמיד יהיו "ילדים". אני ממשיכה לקרוא להם בשמות החיבה מתקופת הגן, למרות שילדיי מתעצבנים עליי כאשר אני עושה את זה. אני לא עושה את זה בכוונה, פשוט קשה לי להוציא את השמות האלה מזכרוני.
כאשר אני פוגשת את אותם הילדים הם פונים אליי עם חיוך רחב ואומרים: "נכון, את אמא של..., האם את זוכרת אותי?". קודם כל אני שמחה שהם זוכרים אותי, סימן שלא השתניתי עד כדי כך עם הגיל, אבל בעיקר אני שמחה שאני (לרוב) עוד זוכרת אותם. לפעמים אני לא מזהה, וזה מאד מאד לא נעים. מעניין שזה קורה לי בעיקר עם הבנות ולא עם הבנים. אולי הבנות עוברות טרנספורמציה יותר גדולה מהבנים, נוסח הברוזון המכוער שהופך לברבור, או שהפיגורה, הבגדים והאיפור מסווים יותר טוב את הזהות של הבנות שהכרתי כאשר היו קטנות.
צורת הפנייה אליי גורמת לי לחייך ולהיזכר בעבר, כי כבר לא קוראים לי "אמא של..." כמה שנים. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהגננת של בני פנתה אליי ככה. אני מוכרחה להגיד שזה היה לי מאד מוזר. הרגשתי שמחקו את הזהות שלי כאדם ובמקום זה יצרו לי זהות חדשה – "אמא של". לא גדלתי בארץ ולא ידעתי שזאת הדרך המקובלת לפנות להורים במערכת החינוך הישראלית.
איפה שאני גדלתי תמיד פנו לאימהות בשם המשפחה שלהן עם הקידומת "גברת". לא אהבתי את מחיקת הזהות הזאת. הרגשתי שיכלו להתאמץ קצת לזכור את שמות ההורים.
לא הייתי מודעת כל כך להבדל התרבותי בין אירופה לכאן בקשר לשמות של אנשים. באירופה כאשר אתה מכיר אדם טוב אתה יודע מה השם הפרטי שלו. בישראל זה הפוך, כאשר אתה מכיר אדם טוב אתה יודע מה שם המשפחה שלו. לכן גם לא הבנתי מה הקושי לפנות אליי כגברת X, הרי הגננת ידעה מה שם המשפחה של הילד בגן שלה. מהרגע שהבנתי את הקושי לזכור את שמות הפרטיים של ההורים קיבלתי את ה-"אמא של" בהבנה.
עם השנים אפילו למדתי לחבב את הכינוי "אמא של" וכאשר חברי ילדיי פונים אליי ככה היום זה מחמם לי את הלב ואני נושאת תפילה שאזכה להיות "אמא של" עוד הרבה שנים טובות.