אמא של מתבגרים

בשבוע שעבר היתה לי הזדמנות נוספת להתרגש ולרוות נחת מילדיי. הפעם זה היה התור של הבן שלי, שסיים קורס פאראמדיקים של מגן דוד אדום.

טקס הסיום המרשים התקיים בחצר של בניין בנק הדם של מד"א בבית החולים תל השומר.

בני המשתתף הכי צעיר בקורס. המסיימים האחרים מבוגרים ממנו, רובם נשואים ובעלי משפחה ובאו עם בני זוג וילדים לטקס. היינו בין ההורים הבודדים שנכחו בטקס. הרגשנו כמו באירוע סיום בית ספר, אבל אחרת. היה לנו כיף גדול לשמוע מחמאות על הבן שלנו, אבל היה קצת מוזר לשמוע אותן מפי המשתתפים איתו בקורס ולא רק מהמדריך. הבדלי הגיל כנראה תרמו ליחס מיוחד.

בשבילי להיות בתל השומר היווה גם סוג של סגירת מעגל. בני נולד בבית החולים הזה ומאז הלידה לא הייתי שם. כמובן שהתרגשתי הרבה יותר מהקשר בין 2 האירועים מאשר הבן שלי. התגובה שלו הייתה "ממש מרגש" סרקסטי. מזל שאני כבר רגילה לציניות שלו.

הוא עבד קשה כדי להגיע לקורס וכדי לסיים אותו. הוא וויתר על חתונה משפחתית בחו"ל כדי להיות נוכח בוועדת הקבלה לקורס. הוא למד במסלול ערב במשך שנתיים. קודם החלק העיוני, שנמשך 12 חודשים, אחר כך עוד שנה של לימודים מעשיים, השתלמויות בבתי חולים ועל ניידות טיפול נמרץ ובתחנות מד"א.

גם מבחנים היו, ולא מעט. ההצלחה שלו בקורס מראה דבר אחד בבירור, שבניגוד ללימודים לבגרויות, כאשר ילד לומד משהו שמעניין אותו הוא משקיע ומצליח מעצמו ולא צריך לנדנד לו ללמוד.

בני מתנדב במד"א מאז כיתה י'. זה התחיל בבית הספר בתור "מחויבות אישית" ותפס אותו כל כך חזק שהוא נהיה "מורעל מד"א" לחלוטין. הוא היה מבריז מבית הספר כדי להתנדב וזה היה מרגיז אותנו מאד. זה יפה להתנדב, אבל כל דבר צריך להיות במידה ולא על חשבון לימודים. לא היה עם מי לדבר ורוב המריבות שלנו היו בנושא הזה. הוא המשיך במסלול הזה, היה חובש בצבא, אחר כך עשה קורס חובשים בכירים ועכשיו סיים את הקורס פאראמדיקים. כל הכבוד לו על ההתמדה.

הכי ריגש אותי לקבל טלפון ממדריך שלו בקורס, פאראמדיק וותיק ש"גידל" את בני מאז היה מתנדב נוער. הוא הכיר מקרוב את הקושי שלנו לקבל את הטוטאליות בה הבן שלנו נכנס למד"א.

הוא התקשר לבשר לי שבני סיים את הקורס בהצלחה במילים אלו:

"יש לך בן פאראמדיק! אני מתקשר כדי להגיד לך שכל השנים שכעסת עליו על ההברזות מבית הספר כדי לעשות משמרות במד"א לא היו מבוזבזות, הן אלו שעשו ממנו את איש המקצוע הטוב שהוא היום".

אנחנו מאד גאים בו ושמחים שרכש מקצוע מציל חיים שהוא אוהב. בינתיים הוא ממשיך להתנדב. כולי תקווה שבהנהלת מד"א יגיעו למסקנה שכדאי להעסיק אותו כעובד. אנשי מד"א עובדים במסירות רבה ובני ללא ספק הוכיח במשך כל שנות ההתנדבות שלו שמסירות נפש יש לו בלי גבול.