אמא של מתבגרים

בתי בשבוע שעבר סיימה קורס חובשים כלליים בשעה טובה ומוצלחת. עוד שלב בשירות הצבאי שלה הסתיים ואנחנו מאד גאים בה. לא היה לה קל ולמרות זאת היא התמידה וסיימה את הקורס.

הטקס בבה"ד 10 היה מאד מרגש. הפעם זה היה פחות המוני מאשר בסיום הטירונות. יש משהו בטקסים הצבאיים ובמדים שנראים לי מצד אחד מלאכותיים, ילדים שמשחקים בלהיות חיילים, ומצד שני ממחישים את הממלכתיות.

רואים שהילדה כבר לא הילדה הקטנה של אמא-אבא. אולי זה נובע מהעובדה שההישגים הם שלה נטו. בבית הספר מכירים את המנהלת, את המחנכות, יש אסיפות הורים. הבנות באות הביתה, הרבה פעמים מכירים את ההורים שלהן. בצבא זה אחרת. גם המפקדים וגם החיילים האחרים הם אנשים זרים לחלוטין. בסך הכל הילדים צריכים להתמודד מול המערכת הצבאית הגדולה והביורוקרטית בצורה עצמאית.

אני חושבת שהדבר הכי קשה בשבילה היה לפגוש את "עם ישראל" לא במיטבו. כל חייל מביא איתו מטען מהבית, מהילדות. אצל חלק זה מטען טוב ואצל חלק זה מטען פחות טוב. הבת שלי גדלה בחממה. היא למדה בבתי ספר דתיים ואליטיסטים בסביבה די מוגנת. את השנתיים האחרונות, אחרי התאונה, היא בילתה במכינה קדם צבאית ובמדרשה למנהיגות חברתית, עם חבר'ה מעולים בעלי ערכים גבוהים. לנוער הנפלא הזה יש רצון עז לתרום והמון אכפתיות אחד לשני.

בתי גדלה על מסורת של "מבחני כבוד" והיה לה מאד קשה לראות העתקות במבחנים בקורס. גילויי אגואיזם וחוסר אכפתיות שיגעו אותה. אני גם חושבת שהבדלי הגיל, בכל זאת היא שנתיים יותר מבוגרת משאר החיילות המשרתות איתה, גם הקשו עליה. ההתמדה שלה והנחישות שלה בנסיבות האלה רק מגבירים את ההערכה שלנו אליה.

כמובן שכאשר היא צעדה על המגרש וקיבלה את הסמלים של חיל הרפואה וקורס חובשים בכיתי, זה היה צפוי. הרי התמונה שלה אחרי התאונה מלווה אותי כל הזמן ובאירועים כאלה אני נזכרת בגודל הנס שהיא היום מסוגלת לעשות את כל מה שהיא עושה. כמו שהיא אומרת: "את ואבא התחרפנתם לגמרי אחרי התאונה שלי". מה שנכון, נכון.

עכשיו היא בבית ב"רגילה" ובשבוע הבא היא אמורה להתחיל את הקורס פיקוד והדרכה. אני אומרת "אמורה" מכיוון שלפני זה מחכה לה וועדה רפואית שתקבע את המשך דרכה בצבא. מדובר בוועדה הרפואית המפורסמת ששמה אותה בהמתנה של שנתיים ועכשיו צריכה להחליט אם יעלו לה את הפרופיל ויגייסו אותה כחיילת מן המניין, או לא. בכל מקרה המעמד שלה כמתנדבת מסתיים באמצע אוגוסט אז מי יודע מה יהיה. לאור הניסיון שלנו עם צה"ל אני חוששת מהפתעות לא נעימות. אני מאד מקווה בשביל הבת שלי שאני טועה. אחרי כל המאמצים שהיא עשתה במשך השנה וחצי אחרי התאונה להתגייס, זה יהיה מאד עצוב אם צה"ל יחליט שלא מוכנים לקחת עליה אחריות ולתת לה להמשיך בשירות הצבאי.